שפת אם
או
I want to go home

אצילה טלית רייזנברגר

היא עמדה בשדה התעופה של יוהנסבורג, הצבעים ממלאים את עיניה. אנשים מהודרים, רובם לבנים בבגדים בהירים ובשחור אלגנטי, הרימו ראשיהם לקרוא בשלטים ומיהרו לדרכם. אנשים שחורים בבגדי עבודה כתומים או כחולים גררו רגליים בראשים מורדים, בודקים שהכל כשורה שם למטה ושחס ושלום אף אחד מהממהרים לא יתקל בדבר לא צפוי וייפגע.
היא הבחינה בדבר שלא ראתה עדיין בעשרים וארבע שנות חייה: גברים – אזרחים, לא חיילים, בחליפות חאקי. חליפה אולי אינה המלה הנכונה, כי החלק העליון היה עם שרוולים קצרים, כמו החולצה שלבשה לצופים, כשהיתה הולכת לפעולות בגן מאנה, בתל-אביב, והמכנסיים הגיעו להם עד הברכיים, משהו שאחותה היתה נוהגת לכנות מכנסי יוצמך, ולמטה מזה הם גרבו גרביים חומות שהגיעו להם עד הברכיים, וכדי שישארו כך גבוה על השוק, היה גומי כרוך סביבם.
בגומיה של הגרב החומה ברגלו הימנית של האיש שעמד לפניה בתור לדרכונים, היה תקוע מסרק. למרות שהגרב הזקופה הסתירה את שיני המסרק, אפשר היה לנחש שהן עבות ויש ביניהן רווח גדול. כנראה שקנה את המסרק לפני שנים רבות, כשעוד היה לו שיער מלא. עתה, בעמדו לפניה בתור, ברור היה לעין שלמרות שנשא איתו את המסרק, מוכן לשליפה בכל עת ובכל שעה, הוא מודע לעובדה שרעמתו כבר לא כמו שהיתה. חלק משערותיו הג'ינג'יות שבתחתית הרקה השמאלית "שוכנעו", בעזרת מים או בריליינטין, להגר אל הרקה הימנית דרך קודקודו, וחלק משערות הרקה הימנית הועברו באופן ארעי לשמאלית.
סיבובי שערותיו הזכירו לה את ה"אבו עגילה" שרונית חברתה מהתיכון היתה עושה כדי לישר את שערותיה המתולתלות בלחות התל-אביבית. נזכרה איך היתה מביטה ברונית בהתפעלות עת ידיה המאומנות היו מותחות את השיער העקשני ומחזקות אותו בעיגולים סביב הקרקפת כשהן מצחקקות ומלהגות ביניהן.
כך גם ליהג איש החאקי המתקרח עם אשתו המטופחת, שעמדה לצדו, מחזיקה את ארנק עור הקרוקודיל שלה באצבעותיה המלוקקות בלאק אדום כדם. כושית עומדת לפניהם, ידה השמאלית מחזיקה בידו של ילד כבן ארבע, אדום שיער, שעמד בצייתנות לצדה. השני, שנראה כבן שנה, קשור לגבה.
הכל היה כה שונה, כה זר. היא ניסתה להקשיב לשיחתם, אך הם דיברו זה עם זו בשפה שלא הכירה. ניסתה לנחש על מה הם מדברים. כדי לבדוק אם היא קרובה לאמת או לא, העמידה פנים כאילו נדחפה קדימה על ידי האנשים מאחוריה. ניסתה להקשיב, אולי תזהה איזו מלה או ביטוי, אך היא לא הכירה כלל את השפה בה דיברו. היא הביטה עליהם כמו חרשת שאינה יודעת לקרוא שפתיים. שפתיהם נעו בערנות, אך לא היה לה מושג על מה הם מדברים.
היא הרגישה מחוץ למעגל החמימות שריחף בין המשוחחים ושיערה שכך חשה גם העוזרת הכושית. היא לא הבינה מלה, לא ביטוי, לא מספר. הדבר היחיד שחדר אל אוזניה, היה הח' החריפה שהיתה חוזרת ונשנית על לשונם.
אחרי חודש של חופשת קדם-נישואין באנגליה, שמחה לשמוע ח' עסיסית, ממש כמו זו העברית, אותה לקחה כמובן מאליו עד עזיבתה את הארץ. בלונדון, שם בילתה את החודש האחרון, אנשים לא חככו בגרונם בח', ואפילו לא חתכו את הרֵישים כמו בעברית, אלא גלגלום על לשונם כמו למד משונה.
עכשו, פה, בשדה התעופה, עמד המתקרח המתכחש ודיבר עם אשתו כל זמן העמידה בתור. למרות שהיא, הזרה שמאחוריהם, והכושית השחורה שלפניהם, צעדו בקצב שלהם ושתיהן היו במרחק נגיעה מהם, נדמה היה שאין הם מודעים לעובדת קיומן של שתי הנשים. אולי משום ששמו לב שהיא זרה ושיערו שאינה מבינה את דבריהם. עובדה שהיתה נכונה.

בביקורת הדרכונים, אספה את מיטב אוצר המלים שלה באנגלית והסבירה לשוטר משטרת הגבולות שמאחורי הזכוכית העבה, שהיא פה לבקר את ארוסה. הוא קיבל עבודה במלון גדול בקייפטאון והיא, שהתגעגעה למגע ידיו האוהבות, החליטה להצטרף אליו לארץ אקזוטית זו.
זה היה משפט ארוך אותו הכינה בזהירות, לפי כללי הדקדוק באנגלית. היא האמינה שבמלים אלה תלוי הרצון הטוב של איש משמר הגבולות, בודק הדרכונים, ולכן בזה גם תלויה הויזה שלה. בפנסיון בלונדון, ביקשה מהדייר בחדר הסמוך שיעזור לה לשכתב את המשפט ולתקן את שגיאות הדקדוק. עכשו, כשדקלמה אותו לאיש שמאחורי הדלפק ומבטו היה כסימן שאלה גדול, שקע לִבה בקרבה. חששה, שמא הדייר בחדר הסמוך בפנסיון לא כל כך ידע אנגלית או שהאנגלית שלו אולי היתה קלוקלת. אחרי הכל, זה היה פנסיון זול באזור מפוקפק.
פתאום אחזה אותה בהלה: אולי הדייר המתורגמן עשה ממנה צחוק ולמעשה כתב לה משהו כמו: "לך תזדיין" או משהו אחר נורא ואיום? נזכרה, שכאשר היתה בתיכון, באה לביקור בארץ קבוצת בחורים מהאקדמיה הצבאית בקפריסין. התיכוניסטיות הישראליות מצאו חן בעיניהם והם ביקשו מהבנים בכיתה ללמד אותם לומר בעברית: "I love you". הבנים 'הסכימו' ולימדו אותם במקום זה לומר: "את מטומטמת לגמרי".
זה שעשע את בני השש עשרה, אבל עכשו, בהביטה באיש הגבולות של דרום אפריקה ובמבט השאלה בעיניו, זה לא היה מצחיק.
היא ניסתה לומר שוב את המשפט, קצת יותר ברכות, שלא ישמע כל הברה, למקרה שהמתורגמן מהפנסיון לימד אותה 'אתה מטומטם' או משהו כזה. שוטר הגבולות קרב את אוזנו השמאלית אל זכוכית הביטחון, נראה היה שהוא חוכך בדעתו. היא הרימה את קצות שפתיה בחיוך קטן ועצבני, אך אז הוא הוציא חותמת מרובעת גדולה, החתים בה את העמוד הלפני אחרון בדרכון הכחול, אותו פתח מהצד הלא נכון והוסיף בכתב יד, תאריך.
בעומדה ליד הקרוסלה שהורידה את המזוודות, הציצה בדרכון ומצאה שקיבלה ויזה של תיירת לשלושה חודשים.
ויזת תיירת, שהפכה עם הזמן לויזת תושבת ארעית, אחר כך לויזת תושבת קבע, ואחרי שלושים שנה לאזרחות.
מסתבר, שלא היה למשפט אותו למדה, שיננה ודקלמה לשוטר הגבולות שום השפעה על קבלת או דחיית הויזה. הסתבר, שהוא לא הבין את דבריה, לא בגלל שהיו בהם טעויות דקדוקיות, אלא משום שהמבטא הישראלי שלה היה כל כך כבד, שהוא לא הבין אף מלה ממה שאמרה.
אלא שהיא היתה צעירה לבנה, נראתה נקיה ולא מסוכנת והשנה היתה 1977 והלבנים בדרום אפריקה היו צריכים להגדיל את מספרם.
הבורים (Boers), האיכרים בחוות הרחוקות מן הערים הגדולות, הגדילו את האוכלוסיה הלבנה על-ידי התרבות טבעית, והאנגלים הג'נטיליים, שראו עצמם מתוחכמים יותר, לא מצאו שום סכנה בעובדה שהם היו רק ארבעה מליון לעומת ארבעים מליון כושים. הם אמרו שזה כמו בהודו ובשאר הקולוניות והבטיחו שיהיה בסדר. וחוץ מזה, שלחו האנגלים מן המעמד היותר גבוה את ילדיהם לפנימיות באנגליה הגשומה. כך נעשה להם בזמן שהם היו ילדים בעצמם וכך עשו הם לילדיהם; ואם מישהו לא יעצור את המנהג המשונה של שילוח ילדים מבית הוריהם לגלוּת בבתי-ספר קרים וטחובים המגישים אוכל אנגלי טפל – כל זאת רק למטרת קיבוע המבטא האריסטוקראטי ויצירת קשרים חברתיים לעתיד – יש סיכוי שגם הדורות הבאים יעשו כן, למרות שלמעשה, אם חושבים על כך, היום זה קצת אחרת, כי אין יותר קולוניות והשמש כבר שוקעת על הדגל האנגלי, מה שלא קרה עד לפני כשלושים שנה.
כתיירת שנחתה בפעם הראשונה בחייה בדרום אפריקה, לא ידעה אם שוטר הגבולות מעבר לדלפק היה אנגלי או בור (אפריקנס) כי הוא לא דיבר, רק דפדף בדרכון הכחול שלה, מצד שמאל לצד ימין וחוזר חלילה, אולי ניסה להבין את הדקלום שהיא הכינה בשקדנות נאיבית ולאחר שהות קצרה סיפק לה את החותמת החוקית להיכנס למדינה. לזהות האתנית שלו לא היתה חשיבות בשבילה. מבחינתה, הוא היה דרום אפריקאי עם חותמת.
חוץ מזה, לא רק שלא הבינה אף אחת מהשפות של הקבוצות השחורות או אפריקנס, היא לא הבינה אפילו מספיק אנגלית. ואנגלית היא הרי עוד שמעה מגברת דינרי בבית-ספר היסודי – ממנה ירשה בשפע את המבטא הפולני ומעט מאד ידע... על קיומה של שפת האפריקנס לא ידעה כלל. רמת הסופיסטיקציה שלה היתה כה דלילה ולכן, עד שהגיעה לשדה התעופה ביוהנסבורג ועמדה בתור למשטרת הגבולות מאחורי הבור הג'ינג'י עם המסרק המיותר בגרב, לא ידעה על קיומה של שפה כזו.
היום, שלושים שנה מאוחר יותר, היא יודעת ששפת האפריקנס היא מקור גאוה לבורים בדרום אפריקה, שהם מעמידים לה פסלים רבי מימדים בישוביהם וכי זו למעשה שפת-כלאיים, דיאלקט שהתפתח בפי הבורים שעדכנו ושיפצו את שפת אמם ההולנדית בהתאם לצרכיהם ביבשת השחורה.
אחרי שלושים שנה בדרום אפריקה, היא עדיין אינה מבינה אפריקנס, וחוץ מ"בייה דנקי" – שזה "תודה רבה", ו"לאח א-ביקי" – שזה "בואו נצחק קצת", היא אינה מסוגלת לומר דבר. אבל יש לשער, שעם השנים, עדכנה האפריקנס פחות ופחות מלים שמתארות גשמים וסכרים שאולי היו נחוצות בהולנד, אבל פחות חשובות באפריקה; ומצד שני, יש לשער שחידשו והכניסו לאפריקנס הרבה יותר מלים המתארות אנשים בעלי גווני עור שונים.
בשנים האחרונות, עם התעצמות הפחד מהרוב השחור, היא שמה לב שבאוצר המלים באפריקנס עודכנו מושגים חדשים כמו: התגוננות, הגנה עצמית, ועקשנות לאומית, ואמרה לבעלה ש"necessity is the mother of invention". אבל למעשה, אי אפשר לקבל את ההשערה הזו כתורה מסיני, כי בסופו של דבר, שטחי המומחיות שלה אינם כוללים תרבות בורית או אפריקנס.
לפני כשלושים שנה, כשהיתה מהגרת טריה בדרום אפריקה ותרומתה החינוכית של גברת דינרי הפולניה היתה הדבר היחיד שהציג בפניה אפשרות תקשורת עם העולם החיצוני, היא לא הבחינה בהבדל הגדול בין אנגלית ואפריקנס. שתיהן היו שפות זרות, שתיהן הרחיקו אותה מהסובבים אותה והעצימו עד כאב את הרגשת הניכור איתה הסתובבה כמו מעיל בלתי נראה במשך ימים רבים.

כחודש לאחר נחיתתה בקייפטאון, ליוותה את ארוסה ברדתו במורד ההר לרחוב הראשי כדי לתפוס אוטובוס שיקח אותו לעבודתו. מכיוָן שידעה שעד גמר משמרת הערב במלון היא תהיה לבד בדירה המהדהדת בדידות, התנהלה באיטיות במעלה הרחוב. לפתע, שמעה טלפון מצלצל באחד הבתים. כששקול צוהל ענה "הלו", היא החלה לבכות.
לא די שחוץ מארוסה היא לא הכירה נפש חיה בקייפטאון, כך שלא היה סיכוי שמישהו יחייג את מספר הטלפון שלה, אלא שגם אם מישהו היה שוגה במספר ומגיע אליה בטעות, לא היתה מסוגלת להבינו. מרגע שאהובה יצא לעבודה ועד שובו, נכנסו מיתרי הקול שלה ל'הייבורניישן'.
לא שכשהם היו יחד הם הירבו בדיבור. אחרי הכל, הוא היה תוצרת חוץ שלא ידע עברית והיא לא ידעה את שפת אמו, גרמנית. הם תיקשרו בעיקר ללא מלים, שזה רעיון מצוין, אגב, לזוגות נשואים רבים.
לפעמים היא מביטה סביבה, וזוגות, שצריכים למעשה להיות מאוהבים ומאוחדים, קורעים זה את זו וזו את זה לחתיכות. לא בצורה פיסית, כתנים, אלא מילולית, עם חיוך סרקסטי על השפתיים. שפתיים שצריכות לנשק, מבקרות ברוע את האחר, פעמים רבות עם חיוך והבעה של נופת צופים:

" Sweetheart, do you mind not to repeat thistasteless joke that your imbecile mother used to tell even after the Alzheimerate away her meagre brain?”

"Darling, do you mind collecting your two brain cells together and convince the brats to shut up? I am on an important call to the office!"

אם הם היו כמוה וכמו מייקל, החיים שלהם היו טובים יותר.
כשפגשה את בעלה, כמעט ולא יכלו לתקשר ביניהם. הוא דיבר גרמנית והיא דיברה עברית. שניהם דיברו מעט מאד אנגלית והבינו אפילו פחות, כי לה היה מבטא פולני כבד והוא דיבר אנגלית של הארלם, אותה רכש מחייל אמריקאי שהגיע לכפר מולדתו בסוף מלחמת העולם השניה והשתקע שם.
מיותר לציין שזה לא הפריע להם להתאהב. נהפוך הוא: הם דיברו מעט, התנשקו הרבה וצחקו כל הזמן. או שצחקו במבוכה, משום שלא הבינו בדיוק מה אמר האחר או בהתפעלות מגבורת התקשורת שלהם.
עכשו, בבגרותם, היא מבינה שזה המצב הטוב ביותר להתאהבות: מה שפחות מלים, מה שיותר נשיקות ומה שיותר דופאמינים – שהם תוצאה ישירה של צחוקים.
וכך היא השיגה בעל.
הוא חשב שהיא חמודה, כמו שכל צעירה בת 24 מלאת חיות יכולה להיות, אך מה ששבר את גב הגמל של הרווקות שלו, היתה 'בדיחת הסיכות' שסיפרה לו. ומעשה שהיה כך היה:
בעברית יש בדיחה: שתי סיכות הולכות ברחוב במוסקווה. פתאום אומרת סיכה אחת לחברתה: הזהרי, יש מאחורינו סיכת ביטחון!"
לא בדיוק בדיחה שוברת קופות, אבל נחמדה. אלא מה? עם תחילת הרומנס, כשנהנתה מצחקוקיהם המשותפים גם לפני שידעה שהם מגבירי דופאמינים, החליטה לתרגם לו את הבדיחה הזו. זו ולא אחרת. ועוד במבטא פולני:

"Two pins are walking in the street in Moskva, when suddenly one of them says to the other: 'be careful, there is a security pin behind us!"

היא כל כך נהנתה וצחקה עד דמעות.
יש סיכוי שהיא נהנתה באותו רגע משום שהצליחה לגמור משפט שלם באנגלית,
יש סיכוי שהיא נהנתה באותו רגע כי הוא הביט עליה במבט חולמני,
יש סיכוי שהיא נהנתה באותו רגע כי הוא היה כזה חתיך,
יש סיכוי שהיא נהנתה באותו רגע כי ידו אולי נגעה בה "במקרה",
יש סיכוי שהיא נהנתה באותו רגע משום שאהבה את הבדיחה הזו בעברית.
העובדה היא, שלא חשוב מה היתה הסיבה להנאתה, העיקר שהיא נהנתה וצחקה מכל הלב.
וכך ישב לו בחור צעיר מגרמניה, בחור שעבד קשה למחייתו והיה במגע תמידי רק עם אנשים חמורי סבר – ישב ושמע את צחוקה המתגלגל כדינדון פעמונים, שנעם לאוזנו.
באותו רגע החליט: עם החמודה הזאת אני מתחתן.
אולי, אם היה דובר עברית, יכול להיות שהיה מכיר את הבדיחה וזו לא היתה מצחיקה אותו; או שבמקום לספר בדיחות קצרות, הם היו מתפלספים כל כך הרבה, כמו זוגות צעירים רבים המנסים לעשות רושם זה על זו עד שהם נמאסים אחד על השניה; אולי צורת הדיבור שלה היתה מזכירה לו איזו דודה מתיימרת או השד יודע מי או מה.
כך, דוקא ללא שפה, הוא החליט שזו תהיה אשתו.
כי לא רק שהעינים המקסימות שלה הזכירו לו את הבובה שהיתה לאחותו בגיל שלוש, זאת שפתחה ועצמה את עיניה הכחולות, אלא שגלגולי צחוקה הזכירו לו את ההנאה מהקרקסים מהם הוקסם בילדותו.
יש לציין, שאחרי כמעט שלושים וחמש שנים יחד, הם כבר מתקשרים ברמה הרבה יותר מתוחכמת, בשלוש לשונותיהם, אך יחד עם זאת, בכל פעם שהם נתקלים בזוגות המתנצחים בצורה מילולית, הם מביטים זה לזו בעינים – בהסכמה – כמביעים: למה אי אפשר לעשות דיאטת דיבור?
איך קרה שפיתחו שיטת "ניקוי"detox אחת לשבוע, לפיה אין אוכלים, במטרה לנקות את הגוף, אך אף אחד עוד לא חשב על יום שתיקה אחד בשבוע בשביל לנקות את האוירה?

***

אחרי שלושה חודשים, כשהויזה שלה עמדה לפקוע ללא אפשרות לחידושה, שאל מייקל כלאחר יד, אך באופן די תכליתי – אולי כדאי שיתחתנו ובעיית הויזה תיפתר מעליה.
אולי לא היתה זו ההצעה הרומנטית עליה חלמה, אך בין כה וכה לא ידעה איך מציעים נישואים בגרמניה או בדרום אפריקה. גם בישראל היא לא בדיוק ידעה איך זה הולך, משום שהיתה הבכורה במשפחתה והיתה חסרת ניסיון בנושא.
לכן, כשאמר, נתחתן?
היתה תשובתה: טוב, אבל איך מתחתנים בדרום אפריקה?
הם מצאו שהענין בדרום אפריקה נפתר במשרד הפנים, מאחורי ארון התיוק בקומה הראשונה.
כשנכנסו למשרד הפנים, היה המקום מלא מפה לפה. האשה השמנה מדלפק הקבלה שמעה את שאלתם על חתונה, סקרה את תלבושתם הפשוטה בביקורתיות ושלחה אותם לקומה הראשונה. שם, בדלת השניה משמאל, ליד התור לקבלת ויזות וחידוש פספורטים, ישבה בחורה בשם פטרישה בויסון.
היא בדקה את דרכוניהם בעיון. הצעירים ישבו בציפיה מתוחה, מתבוננים סביבם בסקרנות. מצד אחד של ארון התיוק היה תלוי דגל דרום אפריקה ומצדו השני היה מודבק על הקיר נייר מקושט בעטים צבעוניים, עם הכתובת הבאה:

Now
U
R
1

כשהגיעו עיניה של פטרישיה, רשמת הנישואין, לתאריך שבו תפוג ויזת השהיה של הצעירה – שהיה למחרת – היא הרימה אצבע נוזפת, אך כשראתה את המסכנות בעיניים הצעירות, אמרה: "טוב, היום קצר והמלאכה מרובה, בואו ואחתן אתכם עכשו".

כמובן שהיא לא השתמשה במלים אלה, הרי לא ידעה מה זה "פרקי אבות" ומעולם לא שמעה על רבי טרפון, אך היא אמרה משהו באנגלית, שכנראה הביע את אותו רעיון.
רשמת הנישואין, דוברת האפריקנס, שלטובת התיירים התאמצה לדבר באנגלית ולחייך בעת ובעונה אחת, ניסתה להסביר לאט ובעזרת ידיה את תהליך 'הנישואין' שעמד להתרחש בעשר הדקות הבאות; אך הבעיה שהעסיקה את הכלה כל הזמן היתה: מה יהיה אם ישאלו אותה את השאלה הזאת מהסרטים: 'האם את רוצה להתחתן איתו?' והיא לא תבין? ולא תדע מה לומר? או שהיא תתבלבל ותאמר משהו לא נכון?
הבינה, שאת ה"הרי את מקודשת לי" הידוע היא לא תשמע וקלטה בצער שאמה ואביה לא יהיו נוכחים בחתונתה. אבל היא גם הכירה בעובדה שהפקידה הסימפטית עושה להם טובה.
אחרי מספר הסברים, מהם לא הבינה דבר, יצאה רשמת הנישואין לפרוזדור וחזרה בליווי שני עדים. גבר שישב בתור להתחתן וחתונתם עיכבה את חתונתו, והשליח של בית הקפה שמול משרד-הפנים שהביא לה באותו רגע גורלי, קפה ועוגה.
היא רמזה לזוג לעמוד על רגליו ודקלמה ברצינות שאלה שנשמעה מאד רשמית. נראה היה שהצעיר הביע את הסכמתו. הצעירה לא הבינה אם מדובר באיזה מיקוח כלכלי או בשאלה פילוסופית, אך מכיוָן שהיתה שם איזושהי הסכמה כללית, אז גם היא נדה בראשה.
פטרישיה פנתה אל מייקל ושאלה אותו משהו באנגלית עם מבטאה הבורי. הכלה הצעירה רצתה מאד לדעת מה היתה השאלה, אך לא הצטרכה לחכות הרבה כדי לקבל תשובה. על פניו של מייקל התפשט חיוך זוהר והוא ענה: "I do". אז פנתה הפקידה הסימפטית לכלה המבולבלת קמעא וחזרה על אותן המלים. האהוב הצעיר התכופף אליה ולחש באוזנה: "say, I do".
אז היא אמרה: "I do", מה שהעלה מיד חיוכים חמים על שפתי כל הנוכחים.
נאמר משהו בחדר והחתן לקח את ידה הימנית של הכלה בידו, לא בצורה רומנטית, אלא ככה כמו שלוחצים יד כשעורכים חוזה. הפקידה שמה את ידה על גבי ידיהם והכריזה משהו ברשמיות. מאוחר יותר הסתבר להם שזהו: הם היו נשואים.
אף אחד לא שר 'סימן טוב' ולא נאמר 'מזל טוב'. למעשה, לא נאמר שום דבר, כי גם העדים לא הבינו אנגלית כל כך טוב. בשביל זה שהיה בתור לחתונה הבאה, זו היתה מעין חזרה כללית שהרגיעה אותו מעט; ובשביל שליח בית הקפה, היו אלה כמה רגעים של מנוחה בין המשלוחים.
הזוג חתם על הקו המקווקו וקיבל תעודה המאשרת את חוקיות יחסיהם. הם יצאו מדלת המשרד משמאל והצטרפו מיד לתור האנשים שמבקשים ויזות או דרכונים, ליד הדלפק בצד ימין. הם חייכו זה לזו, כמו כל חתן וכלה צעירים והסכימו ביניהם שפטרישיה בויסן היא בחורה נחמדה, צעירה וחייכנית.
וכל כך הרבה כוח יש לה! בהכרזה אחת שלה, "I pronounce you husband and wife", היא משנה חיים של אנשים. פתאום אנשים יכולים לקבל ויזה, זוכים במשפחה מורחבת, יכולים לרשת, יכולים להירשם בתור לדירות לזוגות צעירים ועוד הרבה מאד השלכות. כמובן שעם ההכרזה הזו, יש גם הגבלות. פתאום זה לא כל כך נאה לנשים לחייך לגברים אחרים סתם כך, כי זה יכול לעורר אשליות או לגרום להרגשה לא נעימה; ולחתנים מסתבר שלפלרטט עם אחרות זה טאבו... ועוד כהנה וכהנה.
מיותר לציין, שלפני למעלה משלושים שנה במשרד הפנים בקייפטאון, הם לא חשבו על זה, הם היו עסוקים בלהתחתן, אבל לפני שנה, כשבתם אביבה עמדה מתחת לחופה ורשם הנישואין הכריז: “I pronounce you husband and wife”, היתה כבר האנגלית של שניהם שפה של שלושים שנה, in the making והם היו מסוגלים להנות מהשיר הבא, המבטא בדיוק מצב כזה:

Power of words
By Azila Talit Reisenberger

The Rabbi pronounced them ‘a husband and a wife’.
But the bridegroom was deaf
so he did not know
that he was allowed to kiss the bride already.
He did not know
that he was the head of the family of his own
and that he owned a house with a huge bond on it.

In his oblivious state
he thought that he was still a carefree bachelor.
 

***

במצב מתמשך של ירח-דבש ובריאת משפחה "יש מאין", לא היה שיפור האנגלית בראש מעייניו של הזוג הצעיר. לקח להם שלוש שנים לגלות שהמלה 'אפרטהייד' באה מהמלהapart שמובנה בגרמנית ‘separat’ ובעברית צחה: 'לחוד' וכוונתה הפוליטית האמיתית היתה: הפרד ומשול.
בהיותם מהגרים דוברי שפות זרות, הם אמרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שממשלת האפרטהייד לא היתה צריכה רובים בשביל להשיג פירוד, אפשר היה פשוט להמשיך ולעודד כל קבוצה אתנית לדבר בשפתה. אם כל אחד היה ממשיך לברבר בשפתו, הרי לא יכולה היתה להיווצר תקשורת. ומי כמו 'עם התנ"ך' יודע זאת, שכבר בפרק י"א בבראשית, בסיפור מגדל בבל, נמצא פתרון להפריד בין עמים: לתת לכל אחד שפה משלו. אך האמת היא שזה לא קל, It is not easy to keep people apart in modern times. בתקופה זו, כשכל העולם על המחשב, אי אפשר ל-demarcate באופן ברור איפה נגמר עם אחד ומתחיל עם שני, איפה מתחילה שפה אחת ונגמרת אחרת. אנשים רבים מתקשרים, מתכתבים, מסמסים ו- also מדברים בשפות אחדות.
אולי אנשים מולטי-לינגווילים אלה אינם מומחים באף שפה, למעט שפת אמם, אך העיקר הוא שאם זרים מלומדים מעוניינים לתקשר זה עם זו, הם מסוגלים להבין אחד את השני ברוב המקרים. אבל לפני שלושים שנה העולם עוד לא היה כל כך global village כמו היום.
הישראלית הצעירה גילתה שנקודת המפנה הלשונית בחייה היתה רק כשהתחילה לשיר לילדיה lullabies באנגלית. פתאום, במקום 'נומי נומי ילדתי', היא התחילה לדקלם להם את

“Little miss Muffet
Sat on a tuffet
Eating her curds and whey
Along came a spider
And sat down beside her
And frightened Miss Muffet away”

היא לא ידעה בדיוק מה היא מדקלמת, אבל זה טבע שירי פעוטות בכל השפות, כמו שהיתה מדקלמת על 'אספנטאירים קטנים' בעברית. בדרום אפריקה היו אלה ילדיה שלימדו אותה eventually מה זה tuffet ושלמעשה ה-whey זה משהו כמו גבינת קוטג'. הקטנים, ככל ילדי המהגרים בעולם, דיברו שלוש שפות: שפת אם, שפת אב ושפת החברה מסביב. הם היו עוברים משפה לשפה באלגנטיות של רוקדי טנגו והצליחו לספר ולהבין בדיחות בכל השפות.
עכשו, בבגרותם, האלגנטיות הלשונית הזו אינה guarantee שהם ישיגו בני זוג, אך היא מבטיחה שיש להם סובלנות לאנשים קשיי דיבור ובעלי מבטא כבד.

בני משפחות רבות-לשון קוראים שירה וכותבים את יומניהם בשפות שונות. ילדיהם, בני הדור הצעיר שמחו על כך, כי גם בשנות ההתבגרות והתעלולים אין הם צריכים להחביא את כתביהם. מצד שני, כואב להורים שלעולם לא ידעו ילדיהם פרטים קטנים ומשונים מארצות מולדתם ולא יקראו את הגיגי לִבם. גם כשהילדים במשפחה רבת-הלשונות הזו התכוננו לבר ולבת המצוה שלהם ולמדו עברית, לא היתה זו עברית ישראלית עסיסית, אלא יכנאית, של הסידור. ואם חשבה האם הישראלית בצעירותה שאנגלית במבטא פולני זה מצב די מביך, עכשו היא מבינה שגם מבטאם של ילדים יהודים בחוץ לארץ, המדברים עברית במבטא אידישאי – שאבעס ותורֶס, נחעס ויון-טֶב– הוא מביך.

ליום הנישואין העשירי, התקשרה אחותה מישראל עם ברכות על כוח ההישרדות. הצלחת הנישואין של הזוג הרב-לאומי, רב לשוני – עמדה בניגוד לנבואות בני משפחה רבים וחברים.
הצעירה, שלא כל יום יצא לה לתרגל את מיתרי הקול בעברית, שמחה לספר על דא ועל הא לאחות המפרגנת. שתיהן נהנו משעה ארוכה של העברת חדשות וצחקוקים שהזכירו לשתיהן את הפטפוטים והצחוקים בחושך במיטותיהן לפני שהיו נרדמות. בין היתר, סיפרה לה אחותה על אחיהן הצעיר, שלקח את מצוות פרו-ורבו ברצינות ואשתו נמצאת ממש ברגעים אלה בחדר היולדות. היא ניסתה לשאול על מצב היולדת, אם זו לידה טבעית או עם epidural ואם יודעים את מין הנולד ואם היולדת מחוברת ל- monitor כדי להבטיח את בריאות הוולד... לפתע הבינה שאינה יודעת את כל המלים האלה בעברית. עד עוזבה את הארץ, היא היתה רווקה עליזה ומונחי חדר-לידה לא היו באוצר המלים שלה.
מעניין, חשבה, רק כשאנחנו נזקקים למשהו – אנחנו מחפשים אחריו או ממציאים אותו. מה שפחות או יותר תואם את הביטוי האנגלי necessity is the mother of invention.
לא מזמן שמעה מרצה אחד שאמר שגבולות אוצר המלים של האדם הם למעשה גבולות חוכמתו או גבולות האינטליגנציה שלו. היא הסכימה איתו בכל לב, אלא שעכשו שאלה את עצמה: אם יולדת לא כל כך מתוחכמת אינה מכירה את המושגים הקשורים ללידה, היא לא יכולה ללדת? הרי הוולד לא ישאר בבטן רק בגלל שהיולדת לא יודעת איך לתאר את פרטי התהליך ומה שעובר עליה. היא חשבה: אולי דברי המרצה הם רק רעיון כללי ולאו דוקא גורף, אולי יש חוכמה ואינטליגנציה שאינם קשורים באופן ישיר למלים?
היא החליטה לבדוק את הנושא מאוחר יותר, כי אחותה המשיכה בקורות משפחת אחיהן וסיפרה שבסוף השבוע האחרון, בעוד כרסה של גיסתן בין שיניה, הם עוד הצליחו לחגוג יום הולדת לבנם הבכור בן השלוש. היה זה סוף שבוע עליז בקיבוץ גבעת השלושה. כשאחותה סיפרה על הביתנים הקטנים בהם ישנו כולם, הישיבה יחד בבריכה והמנגל המשותף, היא ישבה בקייפטאון וצבתות הקנאה לפתו את לִבה. היא דמיינה את אחיה עם מצב הרוח החייכני והבדיחות הקבועות, משעשע את המשפחה המורחבת שישבה במעגל, בצל עץ עבות, ואת אביה מספר את סיפוריו על הוריו הזקנים, שעד יום מותם היו מדברים עברית מתובלת באידיש במבטא פולני ורוסי.
כשהתעניינה בבריאות הדור הזקן, התמסמס מצב הרוח העליז שנשב מן האפרכסת.
השקט על הקו היה כל כך מוחשי, עד שהיתה בטוחה שהשיחה התנתקה. היא הזיזה את האפרכסת מן האוזן, הביטה עליה כאילו תזהה במבט את מקור השתיקה. כשלא נשמע קול, עמדה לחייג את מספר הטלפון של אחותה בארץ, אך לפתע שמעה את אחותה אומרת בקול נמוך: "לפני יומיים אבא עבר ניתוח מעקפים".
"מה? אני לא מאמינה! למה לא התקשרתם לומר שהוא הולך לניתוח?"
"לא ידענו מראש, הכל היה כל כך פתאומי. הוא הלך לבדיקה שגרתית וד"ר ארונסון שלח אותו מיד לניתוח."
"אז למה לא התקשרתם אחרי הניתוח?"
"לא רצינו שתיכנסי לפאניקה ותעלי על המטוס הראשון לארץ. הבוקר, אמא לקחה את אבא לשבוע של אחלמה במקום כזה שהוא חצי מלון-חצי בית חולים, כך שדואגים לכל צרכיהם וכרגע אין לנו מה לעזור."
"אתם החלטתם מה טוב או לא טוב בשבילי?" שאלה בכעס; ובסננה בין שיניה, "טוב, עוד נדבר", טרקה את הטלפון.
'אתם, אני'. היא דמיינה אותם כאילו הם בחדר כזה של פסיכולוגים עם זכוכית חד-צדדית, יושבים יחד וצוחקים, מחליפים חוויות, מתווכחים וגם מדברים עליה ומחליטים בשבילה. היא ראתה אותם – אך לא היתה חלק מהם. פתאום הבינה שלא היתה שייכת יותר. היא היתה בחוץ.
זה הזכיר לה שיר של אמיר גלבע אותו קראה, על קבוצה של אנשים היושבת סביב השולחן ומעגל האור מהמנורה מאיר אותם. היא הבינה שהם אלה שיושבים סביב השולחן ואילו היא מחוץ למעגל האור. בחושך, לבד.
פתאום הבינה, שכיבוש מיטת ההורים בשבת בבוקר, כשכולם מתכרבלים במהומה עליזה תחת שמיכת הנוצות הענקית, היא פרק סגור של זכרונות ילדות, מהעבר הרחוק. היא היתה מוכנה להכיר בעובדה שהיא בחוץ לארץ כבר עשר שנים ואינה חלק מהחגיגות ומסופי השבוע המשפחתיים, אך עדיין היתה צריכה לעכל את העובדה שגם אינה חלק מהחלטות או ארועים הרי-גורל.

בגולה

נפלתי מן המיטה.
קשה הרצפה וקרה.

עורג לִבי
לגופות החמים
בין המצעים
אוהבים
כפלומת נוצות
רכים, כה רכים.

רק אני בחוץ
כמהה לשמיכה.

נפלתי מן המיטה.
קשה הרצפה וקרה.
קשה וקרה כגלות.

***

כמשפחה שהיכתה שורשים בדרום-אפריקה, התרחשה התקשורת היומיומית ומתרחשת באנגלית. הקטנים, שכבר לא כל כך קטנים, מתקנים את ההורים "המהגרים" או מחייכים כשהם ממציאים מלים כשאוצר המלים שלהם אינו מספיק או יוצרים ניבים חדשים ועסיסיים כשהם מחתנים את שלוש השפות.
שנים רבות כאב לישראלית לשעבר על ש"נפלה בין הכסאות", כי חשבה שמצד אחד האנגלית שלה לעולם לא תהיה מספיק טובה כדי להתבטא בה כהלכה, ומצד שני, העברית שלה קצת מימי טיכו ולפעמים אפילו חסרות לה מלים.
כשהיא משוחחת עם ישראלים הגרים בחו"ל, הם עוברים משפה לשפה באמצע משפטים, כמו שצופי טלויזיה שמחזיקים שלט-רחוק מעבירים מתחנה לתחנה בלי לגמור לצפות בסרט אחד בלבד.
היא שמה לב שהחיים של המהגרים סביבה הרבה יותר ססגוניים מחיי התושבים הותיקים. היא התחילה לתעד אותם בשירים ובסיפורים שהיא כותבת, מנקודת המבט המיוחדת, אותה היא מכנה: 'קו התפר'.
בהתחלה, לטה מיקום עלילות סיפוריה בערפל, משום שידעה שהיא 'יורדת' ולא האמינה שישראלים יהיו מעוניינים לקרוא על קייפ התקוה הטובה; אך עם השנים, כשהעולם התגמד וישראלים שנסעו בעולם ואף התיישבו בערים רחוקות כבר לא כונו 'נפולת נמושות', היא התחילה לכתוב ולפרסם בשתי השפות, למרות שגיאותיה הדקדוקיות באנגלית והגמגום בעברית העכשווית.
בחיים היומיומיים היא מצאה את עצמה יושבת על המרפסת הקדמית, מה שהמקומיים מכנים 'סטוופ', מחליפה עם העוברים ושבים משפטים קצרים על החדשות האחרונות, מה שנקרא בדרום אפריקה howzit. לפעמים, בימי ששי אחר-הצהריים, היתה זורקת בכוונה ביטויים כמו 'שבת שלום', שגם הלא יהודיים התחילו לקשר לשבת.
כמו מהגרים רבים, היו רגשותיה כלפי כל נושא 'השפה', מעורבים, מעין ביי-פולר לשוני, כי יחד עם הרגשת החסר או הליקוי הלשוני, מה שנקרא inadequacy, היתה בחיים 'על קו התפר' בין השפות, גם איזו נינוחות של קדימה/אחורה. קדימה – מבט לעתיד, לרוב קשור לאנגלית, ואחורה – זכרונות נוסטלגיים, בעיקר בעברית.
ממש כמו שמבטא השיר:

בין לבין

יושבת על הוֶרנדה
נהנית מיפי הג'קרנדה
בגינה רחבת הידים.
מכרים מזדמנים
מניפים יד בברכה: "הלו דרלינג"
שברירי קשת מרהיבה,
נושקים את ברכי
המכוסות שמיכת נוצות.

ומן החלונות מתערסלים
שירי ערש,
שירי מולדת רחוקה.
קריאות אוהבי
וקרעי ניגונים עתיקים
מתמלטים
מתוך הבית
נשברים עדי,
נוגעים לא נוגעים.

אני בכסא גלגלים.

ומדרגות לכאן ולכאן.

הרגשת חוסר האונים, הנכות, שחוותה בשתי השפות, הצטיירה בתאור הישיבה בכסא הגלגלים; תמונה שיכולה היתה לעבור לאנגלית, אך היא גילתה שיש דברים בשיר שאינם עוברים בקלות משפה לשפה, כגון: הביטוי "הלו דרלינג", לו נזקקה באנגלית כדי להדגיש שזו ארץ זרה, ארץ דוברת אנגלית, נשמע כל כך נדוש באנגלית, עד כי בתרגום האנגלי של השיר נאלצה להיפטר ממנו. גם תאור הקשת, שהיה כל כך חיובי בתודעה של דרום אפריקאים שחוו את חווית פירוק ה'אפרטהייד' וקראו לעצמם 'ארץ הקשת בענן' בשל ריבוי צבעי העור של התושבים, גם הוא נעלם מהתרגום האנגלי, משום שבאותה תקופה, תאור קשת-הצבעים של תושבי המקום הפך גם הוא לקלישאה ואם היתה משתמשת בו בנוסח האנגלי של השיר, היתה עלולה לגרוע. או כשכתבה בעברית 'מולדת', הרי מיד ברור שמולדת דוברי העברית היא ישראל, אך באנגלית, צריך היה הדבר להיפרש בפירוש בפני הקוראים.
היא הבינה שלתרגם שיר זה לא עבודת מחשב. התרגום הוא העתקת רעיונות משפת המקור לשפת אנשים חיה; ועקב העובדה שהוא מכוון לאנשים שחיים במקום אחר והם בעלי תרבות אחרת, הוא גם השתקפות התרבות האחרת בזמן מסוים.
היא הבינה למשל, שאם היה מתרגם את השיר אדם שלא חי באותה תקופה בדרום אפריקה, היתה "קשת" נכנסת לאנגלית ומורידה את השיר לדרגת קלישאה; או אם היה התרגום כולל "הלו דרלינג" באנגלית, הוא היה עלול להסב את תשומת הלב לשיר המאד-מאד ידוע של לואי ארמסטרונג באותו השם. ואם אנשים היו מנסים להבין מה האיזכור לשירו של ארמסטרונג, הם היוwalk down the wrong path , כמו שאומרים באנגלית, ונקודת הכובד של השיר היתה נעלמת.

In Between

Sitting on the veranda,
drenched by the jacaranda
that washes lilac the avenue
stretching ahead.
Friends passing by wave and
call out warm English greetings.

Echoes from within
steal from the window behind
lure my ears and coax my tongue
to join and hum
Hebrew lullabies from my distant cradle.

I am wedged in between,
as if trapped in a wheelchair
with steps
both ahead and behind.
 

היא הודתה בעובדה שמצד אחד נוח לחיות בשתי שפות ולינוק משתי תרבויות, אך מצד שני, כסופרת שאוהבת מלים, ולכל מלה יש משקל וקצב וצלילים ובני משפחה ושדות סמנטיים, הפחד שהיא תהפוך לחנטרישית – הפחיד אותה.
דוברי אנגלית כשפת אם, מבטלים כלאחר יד את החששות שלה מבינוניות בשפה. הם אומרים שהיא יותר מדייקת בבחירת מלים מאשר דוברי אנגלית כשפת אם האומרים כל הזמן: "whatsh'ma'call'it" במקום לברור מושגים מדויקים.
יתכן שהיא כמו סומא בעין אחת, שיודע להעריך כל פס אור, גון וצבע, לעומת אנשים בעלי ראיה נורמלית המקבלים את הנופים סביבם כדבר מובן מאליו.
הרצון לדיוק גם מעורר חיוכים.
בשנים הראשונות לכתיבת מאמרים באנגלית, היא הבינה שאסור לה לחזור שוב ושוב על אותן מלים. מה לעשות שאוצר המלים שלה היה כגן הירק של קיבוץ יהל בנגב? מבוסס, אבל קטן מגני ירק באזור כרמיאל בגליל? בעלה ניסה להיות עזר כנגדה וקנה לה ליום הולדתה Thesaurus, שהוא אגרון מלים לדוברי אנגלית, בו השתמשה בכתבה מאמרים.
יום אחד כתבה מאמר על האבות והאמהות המקראיים, וכשהיה עליה לחזור על המלה join, החליטה להשתמש בתזאורוס המפורסם ולגוון. רק שהיא שכחה לברר איזה אספקט שלjoining together כלול בכל אחת מהמלים הנרדפות בתזאורוס וכך, כדי לתאר 'צרוף' רגשי כמו חתונה או נישואין, היא השתמשה בטעות במלה amalgamate, המתארת איחוד חברות כלכליות, כי המלה נראתה לה מתוחכמת ונכללה ברשימת המלים הנרדפות ל-join . הדבר היחיד שהציל אותה מן הכינוי 'אדיוטית', היה המבטא הכבד שירשה מגברת דינרי, הפולניה שלימדה אותה בבית-הספר 'בן-יהודה' בתל-אביב, כי בדברה, הבינו כל הנוכחים מיד שהיא זרה וחייכו בסלחנות.
לפתע נפל האסימון.
היא הבינה, שעדיף שתחסוך כסף ותפסיק את ה'שיעורים הפרטיים' שלקחה עם פצי גביסה, המומחית לליקויים בדיבור, שניסתה לשפץ את מבטאה כדי שיתאים לדרום אפריקה.
האנגלית המדוברת בדרום אפריקה, היא יפיפיה. המבטא נקי מכל מיני השפעות של המחוזות השונים באנגליה או באמריקה, כך שהוא ברור ונעים לאוזן, ובכל זאת, בכל פעם שהתרפיסטית פצי ביטאה מלים מסוימות וביקשה שהיא תחזור עליהן אחריה כדי להתרגל לבטאן "כמו שצריך", היא לא יכלה להביא את עצמה לעשות זאת. מבחינה רגשית היה לה קשה לבטא את המלים כמו האנגלים בדרום אפריקה, משום שהרגישה כמתחזה. בנסיונות הראשונים שלה, כשעוד השתדלה למצוא חן בעיני התרפיסטית, היא ניסתה לחקות אותה, אך כששמעה את המלים האנגליות יוצאות מפיה הישראלי ללא שום גוון ישראלי, זה לא מצא חן בעיניה. היא הרגישה שהיא מאבדת את עצמה. ובכל זאת המשיכה ללכת לפצי, כי הרצון שלה להיות מובנת היה חזק מהפחד לאבד את עצמה.
והנה, באותו כינוס גורלי גילתה משהו חשוב: דוקא המבטא הכבד שלה מסגיר מיד את העובדה שהיא זרה ומעורר בשומעים שני דברים: סובלנות וסבלנות. לא רק שהם מרחמים עליה, הזרה הנאבקת כדי להביע את עצמה והכל למענם, הם גם לא שופטים אותה כ'אדיוטית' כשהיא עושה שגיאות, ולעתים שגיאות אלה הן שגיאות באנגלית בסיסית, עליהן לא היו סולחים למקומיים.
בנוסף לזה, המבטא הזר מכניס מיד את השומעים לפוקוס ולמצב של סבלנות. עקב הכרתם בזרותה של הדוברת, הם מטים אוזן קשובה יותר, כי הם יודעים שהתקשורת איתה עלולה להיות מסובכת. וזה מצב פנטסטי למספרי סיפורים, כי מלכתחילה קהל השומעים הינו מתחשב וסלחני והעיקר – הוא מתרכז בכל מלה.
הללויה.
פתאום, חוש ההומור המילולי של הישראלית-הדרום אפריקאית, פרח. היא לא היתה צריכה להתחשב בכללים הנוקשים של הדקדוק האנגלי. היא למדה להמציא מלים, שהצלילים שלהן תבענה בדיוק מה שרצתה. המבטא של גברת דינרי איפשר לה למשוך את תשומת הלב של השומעים בדיוק לאן שהיא רוצה.
אם, לדוגמא, יש חוק בשפה, ש'לא מתחילים משפט ב'preposition - – היא, הזרה, אינה חייבת להתחשב בו. היא יכולה לשגר את חץ הביקורת, כשראש החץ – בראש – יורה למטרה.
לדוגמא, כשהיא רוצה לתאר את המנהל הנעבעך, שאינו יודע מימינו ושמאלו ושומר על כסאו רק בזכות המזכירה, היא – בתור זרה – יכולה לומר:

"Without her he is not going to keep his chair"
She knows that in better English she should say: He is not going to keep his position without his secretary. But she wanted to deliver the judgement that WITHOUT his secretary he cannot even keep his chair, never mind keep his position, and not start the sentence with He. Because he is a nobody. Nobody without the secretary. As a foreigner, her grammatical errors are forgiven, and thus she can direct the listeners’ attention more precisely to what she wants.

היא למדה להשתמש במלים, שכביכול אינן מתאימות, אך הן מביעות בדיוק (!!!) את מה שהיא רוצה להביע. לדוגמא, פעם היתה בחתונה שֶבָּה כל אחד מבני הזוג בא ממשפחה מאד-מאד עשירה. לכל הנוכחים היה די ברור שיש פה איחוד של שתי רשתות הקניות הגדולות ביותר בדרום אפריקה. אך היא היחידה שיכלה ב"טעות" לקרוא לשידוך amalgamation, משום שאחרי הכל, עם מבטא כבד כל כך היה ברור לכולם שהיא זרה ואפשר לצפות ממנה לטעויות.

But was she wrong? Was it not an economic merger rather than ‘Love-Story? Or was she the only one who could say the truth without being considered out of line?
 

הדרום אפריקאית-הישראלית גילתה את ההנאה שבתמרון בין שפות ותרבויות. היה בזה מעין שעשוע שחידד את חוש ההומור שלה. בשביל סופרת, שכל אהבתה שקועה במלים, זו הנאה ראשונה במעלה. ואכן, לאחרונה היא הפסיקה להתאונן שנפלה בין שתי השפות או במטאפורה, 'נפלה בין שני הכסאות', ובשמחה אמיתית היא מברכת על שהיא יושבת על שני כסאות, משום שהיא נהנית משתי השפות בהן היא חיה – עברית ואנגלית.
בני משפחתה, השולטים באנגלית בצורה טובה יותר, נהנים פחות מהשפה. הם פשוט משתמשים בה.
המבטא הכבד שלה, הכריח אותם ללמוד להקשיב היטב כשדיברה אליהם. עכשו, בבגרותם, זו תכונה המוערכת מאד על ידי כל המדבר איתם. שגיאותיה, הכריחו אותם ללמוד להקשיב מעבר למלים הפשוטות, שגם זו תכונה המוערכת על ידי כל המתקשר איתם.
ממשחקי המלים וההמצאות המילוליות, הם פיתחו חוש הומור בריא, כך שכל המשפחה הרב-לאומית והרב לשונית הזו נהנית ללכת להצגות רציניות, אך גם להופעות בידור. להפתעתם, הם מצאו בדרום אפריקה בדרנים שהבדיחות שלהם מצחיקות את כולם לא משום מוזרותם, כמו בדיחת הסיכות שזיכתה אותה בבעל, אלא פשוט, כי כולם מבינים גם את נושאי הבדיחות, גם מאיפה הן צמחו וגם מבינים את המלים ואפילו את התרבות הנגררת אחר מלים אלה: לרוב באנגלית, קצת באפריקנס ואפילו מעט מושגים ומלים בקוזה או בזולו.

***

ליום הולדתה החמישים וחמשה העניקו לה הילדים כמתנה, ביקור אצל בודקת שמיעה. הרעיון נולד, משום שבהגיעם בימי ששי בערב לארוחת השבת, הם היו מוצאים אותה במטבח, מוסיפה טעמים אחרונים לחומוס או לסלט הטורקי, כשהיא מקשיבה בקולי קולות לרדיו. הם החליטו שכושר השמיעה שלה פגום.
בבדיקה, הושיבה אותה הבודקת מעבר לקיר זכוכית והשמיעה לה זמזומים וצלילים שונים – אותם היא דוקא שמעה כמו כל בני גילה. אך כשהבודקת הצעירה ביקשה ממנה לחזור על מלים אותן דקלמה, הסתבר שהיא בקושי יכולה לחזור על 40% מהן.
הבודקת אמרה:
Zone
היא חזרה:
Gone
הבודקת אמרה:
Cumbersome
היא חזרה:
Summertime
וכשהבודקת אמרה:
Smooching
היא חזרה אחריה:
Swooshing
הבודקת הרימה ראש ושאלה:

What is swooshing?
"I don’t know", she answered, "it sounded good, so I said it. I often invent words, under the principle that their sounds and 'texture' make their meaning."
 

הבודקת צמצמה את עיניה ובחנה את הנבדקת. בחיוך, "נזכרה" לפתע במבטא הזר של היושבת לפניה ואמרה:

"It is simple: from your hearing of the blipping sounds I can clearly say that your hearing is average for your age-group, but you cannot decipher what people say because you are not good at deciphering English. You don’t have what is called: ‘closure’."

ואז שאלה פתאום:

"Do you listen to Israeli radio programs with the volume as high as you listen to English radio programs?"

והסבירה, שאנשים מבינים בשפת אמם לא רק מה שמדברים אליהם, אלא גם מה שהם לא כל כך שומעים, אך מסיקים מתוך המשפט. לכן, תקשורת בשפת אם יכולה להיות שקטה יותר, בעוד שבשפות זרות, זה לא כך, במיוחד לא לסופרים, שמקשיבים לסיפורים הפנימיים שלהם וממציאים מלים במקום לנסות ולעשות .closure כשחשבה על כך, הודתה שאכן, אם מדברים אליה באנגלית בקול רם, היא מבינה הרבה יותר, ואף הודתה בפני בודקת השמיעה, שלפעמים היא מתקרבת אל בני שיחהּ כדי שתוכל גם לקרוא את שפתיהם.
לא שזה הפריע לה להמציא מלים. הרי מלים הן אהבת חייה.
כשמנהגי דיבורה המשונים לא מצאו חן בעיני בני-שיחה, היתה נדה להם בלִבה וחושבת: חכו-חכו עד שאתם בעצמכם תצטרכו להתבטא בשפה זרה.

You who live secure in your mother-tongue

You who live secure in your mother-tongue,
Consider this:

We vagabonds, who left our secure homes,
to roam the earth,
rest our heads in many dwelling places.
We are but visitors at your home.

We may know how to get to the kitchen,
we may know how to get to the bathroom,
but the small hidden nooks and crannies,
and the attics with memories of yore,
are out of our laborious reach.

Tired, tired we are.
Tired of playing translations,
forever bumping into articles
and language particles.

Yet, we sparkle your home
with gems from our childhood rhymes,
flashing fabricated words,
on your solid hardened walls.

You who have always stayed put and secure,
Consider this:

You know not
when you have to leave your castles
and roam the earth.
 

***

רק לפעמים, בסוף יום ארוך של עבודה, כשהיא רוצה לבשל ולזמזם שירי ארץ ישראל עם הרדיו הישראלי שבאינטרנט – המרחק קשה לה.
והיום, ב-2010, בהיותה בת חמישים ושבע, ההתרגשות שלה לקראת כל נסיעה לארץ, מתעצמת. יותר ויותר היא רוצה לקרוא עיתונים בשפת אִמהּ. היא רוצה ללכת לתיאטרון ולהבין כל מלה, לא רק לנחש מה קורה על הבמה. והיא רוצה לדבר עם אנשים שאינם צריכים ל"סלוח" לה על מבטאה הזר.
אבל האמת היא, שכשהיא מדברת עם אנשים בארץ ואומרת "נהפוך הוא", הם טוענים שהיא זקוקה ל"סליחה" או ל"התחשבות", כיוָן ששפתה "חבל על הזמן", ממש ביאליק. וכשהם "עושים לה ברז", היא שוקלת אם לקרוא לאינסטלטור או לשיפוצניק, עד שאחייניתה בת הטיפש-עשרה מבארת לה את הביטוי.

***

היא התרגלה לכך שהיא עדיין לא ממש פה והיא כבר לא ממש שם.

Now she is a part of both places and lives in both languages
and yet, occasionally, she feels like falling in between.
When she is in Cape Town she listens to Reshet Bet on the internet, and when she is in Tel Aviv, she watches the BBC or CNN, just to make sure that all is well.
 

ובכל זאת, ברור לה עם השנים, שככל שהיא יותר ויותר מתגעגעת לבדיחות הגשש החיוור, בני משפחתה לעולם לא יבינו אותם. בשבילם, גם אם יתרגמו להם את המלים, הבדיחות תמיד תישמענה כמו בדיחת הסיכות ממוסקווה.
וכך, עם חלוף השנים והתגברות הנוסטלגיה,
יותר ויותר היא רוצה ללכת הביתה, אל שפת אמהּ.

She wants to go home to her mother tongue.

 

עריכה לשונית: שרון הר פז 

פורסם לראשונה ב- Women in Judaism: A Multidisciplinary Journal Winter 2009 Volume 6 Number 2  ISSN 1209-9392