קרן האור של חיי

ברגע שנכנסת אל החדר, החסיר לבי פעימה, שתיים, שלוש, ארבע – לא ספרתי. את היית בדיוק מה שכל חיי חיפשתי. את היית בדיוק מה שכל חיי הייתי צריכה. את היית... אלוהים אדירים, אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות. את לא אמיתית. זה סתם העיניים שלי מתעתעות בי וזו אינה בשר ודם ממשית. קראתי לך אור ולא משנה שזה לא היה השם האמיתי שלך. כי בשבילי היית אור. סקסית, מדהימה ביופיך והחום שקרן ממך – זה היה זה. תמיד אמרתי לעצמי שאהבה ממבט ראשון זה לא דבר אמיתי. הייתי בטוחה שזה לא יכול לקרות במציאות. בודאי שלא לי. אבל מסתבר שהחיים הרבה יותר אמיתיים ונכונים ממה שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו.
היתה לי תקופה קשה. אף אחד לא אהב אותי, חייתי לבד וטיפסתי על הקירות. לא העזתי לחלום. את קלטת אותי, את הבדידות הנוראה שבטח השתקפה בכל תנועה שעשיתי. לא האמנתי, אבל זה קרה. את ניגשת אלי והצגת את עצמך. והשם שלך לא היה אור, אבל המשכתי לקרוא לך אור, כי בשבילי היית קרן שמש, קרן של אור. שלהבת. ניצוץ, שהדליק את חיי.
הייתי זקוקה נואשות לחום אִמהי. הכמיהה הנוראה ליד רכה, מלטפת, המרגיעה את פחדי, היתה ללא נשוא. רציתי לחוש שפתיים חמות מרחפות על מצחי העורג. לחוות שוב עונג של ילדוּת תמימה. את היית מנוסה מאוד ולא טעית בשום דבר. בחושייך המפותחים קלטת אותי מיד וידעת מה אני צריכה בדיוק. עיסית את גבי הדווי ברכות כזו, שאם היו לי דמעות של אושר, הן לבטח היו פורצות מעיני. גרמת לי להרגיש נינוחה לגמרי. כשביקשת שאתהפך על גבי, הפקדתי בידייך האמונות את נשמתי. שכבתי פרקדן, מפורקת לשבבים זעירים, מוחי שט לו אי שם. ידייך נעו בקלילות, מלטפות בעדינות את מצחי ורקותי, לשות את שדי, שולחות זרמי חשמל באטומונים הזעירים שהיו גופי ואז... הלשון שלך, רכה כל-כך, מתוקה כל-כך... ואני לא ידעתי את נפשי. כל האטומים המרחפים שהייתי, הפרודות שנעו במעגלים, מפוזרים בחלל החדר, החלו נעים לעבר מרכז בלתי נראה, מתאחדים ומתלכדים למולקולה אחת מתוקה.
ואחר כך, עִרסלת את זרועותייך, מניחה את ראשי בין שדייך הרכים, מזמזמת חרש כמרגיעה תינוק מתוח.
את היית כבר נשואה ולתקוות שלי לא היה כל סיכוי להתממש. בשבילך הייתי עוד פרח, כמו שאר הפרחים, ביניהם ריחפת כפרפר ופיזרת מצופך ומדובשך. אך גם מעוקצך. ידעתי שהגעתי הביתה. הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי אותה חיפשתי כל חיי. כל אותו לילה פינטזתי איך נחיה ביחד באושר ובעושר עד קץ כל הימים. אותם קירות, עליהם נהגתי לטפס בתסכול, התמלאו כוכבים.
אבל אז הגיע הבוקר ואמרת שאת מוכרחה ללכת. לא יכולתי להתנתק ממך. הלב שלי אמר לי שלא תשובי אלי. אבל מה יכולתי לעשות? את היית נשואה והאשה שלך חיכתה לך בבית שלכן. הבטתי אחרייך בלב כבד, מחורר, איך את נוטשת אותי אחרי לילה של קסמים והייתי כולי פצע. היד שלך כבר היתה על ידית הדלת. ואז... לפני שהדם שלי איים לפרוץ ולהטביע אותי במערבולת של כאב, הסתובבת אלי, שלחת את מבטך החם, כמו קרן שמש והיתה בו אהבה.
אני מנסה לא לחשוב על האשה שנטשת ומאחלת לה למצוא אהבה חדשה, נכונה לה יותר. את ואני קמות בכל בוקר, מתבוננות זו בעיני זו באהבה. מה את רואה בעיני? אינני יודעת, אבל את – קרן האור של חיי.