היא קטפה פרחים. אולי תבוא אליה אהובתה הלילה.
היא קטפה פרחים. עוד מעט ערב. שבת המלכה עומדת בפתח.
השדה היה חרוש ברובו. תלמים ארוכים נמתחו אל האופק, ישרים-לא-ישרים. היא לא היתה בטוחה. תמיד יש את הספק הזה. ישנם לילות רוויי אהבה, לילות של מלאות רכה. אך אלה כה בודדים. מַבדידים. השאר, כשאהובתה אינה מגיעה אליה. לא, היא אינה רוצה לחשוב על זה. הלילה היא תבוא. אולי. הלואי!
היא קטפה פרחים.
טרקטור זעיר, כמו צעצוע, זמזם לו באופק הרחֵק, נחפז לסיים את עבודתו טרם יתא הליל. התכלת הרכה, זהרורים צהבהבים-ורדרדים כרוכים סביבה, הציצה בה, בת אנוש בודדה, גלמודה עלי אדמות, נדה לה בצבעיה והחלה בולעת את כדור האש הכתום.
היא קטפה פרחים.
קודם, עבר לידה האיש הנוהג, גדול ורועם, ממלא את שדה הראיה שלה, אינו מאפשר לה לנשום, מאלץ אותה להצטדד אל גדר התיל, מותיר אחריו שובל עפר, גודש אותה באבק. הוא נתן בה מבט חטוף, אומד את סיכוייו. ניכר היה בפניו כי אצה לו הדרך.
בטעינה...
