ולאחר מכן, כשכל הדברים היו מסודרים –
ראינו זאת אחרת.
רוח קרה נשבה בגלים
מותירה שובלי-כפור על האדמה המתעוורת.
התכרבלנו לנו בתוך קברנו
וניסינו להבין את העולם, את עצמנו.

רוח העיוועים לא חדלה ממחולהּ המטורף כל הלילה. שכבנו ערות, מנסות להתחבר אל השינה בכל מאודנו, אך ללא הצלחה רבה. מדי פעם שקענו אל תוך תנומה טרופה, אך חיש-קל יצאנו ממנה. משבי הרוח העזים התדפקו בחוזקה על האבן הקרה, מנסים לחדור אל מבצרנו. הבוקר הגיע מהר מדי. ראשי המה כאילו היה קונכיה. אין ברירה, אמרתי לעצמי, מוכרחים לקום ולהתיצב בפני מה שיבוא. אי אפשר להתחפר פה עד אין סוף.
אורלי הביטה בי ונאנחה. הבנתי שגם אצלה הראש לא הכי מאוזן. הבטנו החוצה. הרוח לא חשבה לְהֵרַגָע. להפך. השמים היו מכוסים במין גרגרי אבק דקיקים, שהיוו מסך בינינו לבין השמש. המראה לא בישר טובות. היום לא נראה טוב. גם לא החיים שלנו. אבל לא היתה לנו ברירה אחרת, אלא להמשיך בשגרה הלא בדיוק מבורכת.
התבוננתי בקפידה בדמותי המשתקפת מן המראה. אי אפשר היה להבחין בנרתיק הזעיר של האקדח שהסתרתי תחת בית שחיי השמאלי. בימים טרופים אלה, עת האזרחים נקראו ליתר ערנות, הנפיקה הממשלה נשק למחצית האוכלוסיה. לא נמניתי עם המחצית ההיא. תורים ארוכים השתרכו מול פתחיהם של משרדי פיקוד העורף. פעם חילקו שם מסכות. בשורה עורפית, צווחנית אך צייתנית, עמדו בעלי הרכיב המתנדנד, יוצאי המשמר הלאומי. מדי פעם הורידו צ'פחות גבריות על מכר מזדמן, גירדו היכן שגירדו ותופפו בחשיבות עצמית על חזה זקוף. המחצית השניה של האוכלוסיה, זו שכונתה "זבּלֶה", לא הורשתה להתקרב אל המקום, כאילו היה מקודש.
כן, אנחנו פוחדות. לא כל-כך מגל הטרור המאיים עלינו, כמו מהתעצמות כוחה של המחצית העליונה. גם לפני ההתחמשות היתה ידנו על התחתונה. המחצית הכוחנית נהגה להציק לנו על כל צעד ושעל: התעללות מכל סוג ומין היתה דבר שבשגרה. למדנו לחיות עם זה, כל עוד הסיכויים שנשרוד היו סבירים. חוק הנשק החדש מעמיד את חיינו בסכנה מוחשית. החלוקה המסיבית וקלות השימוש בכלי הזין מזמינים אצבע קלה על ההדק. אנחנו רוצות לחיות ובשקט!
הצגתי את עצמי בפניה לביקורת נוספת. מה שבטוח – בטוח. עשר שנים בִּפְנִים זה לא צחוק. עדיף לנהוג במשנה זהירות מאשר להתפס חלילה וחס. אורלי אינה מוכנה לשאת נשק מתוך עקרון וגם מתוך אמונה בגורל. אי אפשר להיות פציפיסטית, היא משננת לי השכם והערב, להתנגד לתוקפנות ולמלחמות, לבוז לכוחניות ובה בעת לשאת נשק. זה לא מסתדר לי. את משהו יוצא מהכלל, היא ממהרת להוסיף כשהיא רואה שאני פותחת את הפה בשביל לענות לה, עוד לא פגשתי מישהו או מישהי בחיים שלי שיהיו כאלה מלאי ניגודים כמוך: גם להאמין באי לוחמה וגם להיות נכונה להילחם, ממש כמו איזו סמוראית! מה את רוצה, אני משחילה כמה מלים כשהיא עוצרת בשביל לשאוף אויר, איך אפשר להיות סבילה, כשהעולם מסביבך מתנכל לך? שכחת מה אמרו חז"לנו, "הקם להורגך – השכם להורגו" וגם "אם אין אני לי, מי לי?" די, היא אומרת ומלטפת אותי במבטה הרך, די. חבל על הויכוח. כבר מיצינו אותו. הרי אנחנו לא מתכוונות לשכנע זו את זו, נכון? אשה באמונתה תחיה. אכן, אני עונה לה, נושקת באהבה את שפתי הדובדבן שלה, חותמת את הנושא.
הסתכלתי בדמותה המתוקה, איך היא מתרחקת ממני אל העולם הקר והתפללתי, כפי שנהגתי לעשות מדי בוקר, שתחזור אלי בשלום. רצון עז אוחז בי לרוץ אחרי מכוניתה, לשבת לצדה ולא להניח לה לעשות את הדרך לבדה. בכל זאת, לי היה נשק והייתי יכולה לעשות משהו בעת צרה. מתאפקת בכל כוחי, נשכתי את שפתי עד זוב דם, נוטעת את רגלי במקומם. נופפתי לה בחיוך לשלום. היא הפנתה אלי את ראשה והחזירה לי נפנוף לפני שנעלמה בעיקול הכביש. בלב כבד נכנסתי אל המכונית שלי. גם לי היה יום להתמודד איתו.
בעת האחרונה קמה קבוצה, שחבריה החליטו, שעליהם להגשים את עצמם בכך שכל המדינה תהיה תחת שליטתם. עד עתה הסתפקו הקבוצות השונות בשימוש באמצעים לגיטימיים, חוקיים, כמו הפצת עלונים, הפגנות מתונות, לעג לשונים מהם (שלא הרחיק מעבר ליריקות או דחיפות) וכדומה, בשביל להעביר לאחרים את המסר שלהם. הפעם זה היה שונה: "קבוצת השליטים" איימה לפוצץ ולהשמיד כל מה שיעמוד בדרכה לשררה. תחילה התקבלו האיומים באדישות, אך משפוצץ הקניון הענק במרכז המדינה והפך לעיי חורבות, תוך שהוא קובר תחתיו מאות בני אדם, הבינה הנהלת המדינה, שהפעם היא ניצבת בפני בעיה חמורה. האזרחים נקראו לגלות ערנות בכל אשר יפנו. למטרה זו גם חולק הנשק למחצית הנחשבת של המדינה, למען תוכל להתגונן. המחצית השניה, ה"זְבָלֶה", נקראה אף היא למקד את עיניה ולקדם את פני הסכנה, אך היה עליה לעשות זאת בידיים ריקות.
המכונית שלי השתרכה לה לאיטה בין אחיותיה העושות אף הן את דרכן פגוש אל פגוש בתוך הפקק העצום. ברדיו שידרו "משהו לדרך", שירים לנהגים התקועים. שעתיים תמימות היו לפני עד שאגיע למחוז חפצי. כל המדינה היתה מפוקקת. היה זה דבר שבהרגל. למרות שהנסיעה באמצעי התחבורה הציבוריים היתה בחינם, העדיפו האזרחים להשתמש במכוניותיהם. מה שבטוח – בטוח. לאף אחד לא היה חשק להפוך לאפר רק משום שזה לא עולה לו. עדיף לחיות בתוך הפקקים, מאשר למות בתוך הריק... הדלקתי את המחשב הנייד והתחלתי להרוג את הזמן עם הטטריס. מדי פעם הקפדתי להעיף מבט בוחן מסביבי, לקדם פני סכנה אפשרית. אי אפשר היה לדעת מראש אצל מי מֵהַחוצָנִים במכוניות שמסביבי יתרופפו העצבים והוא יחליט להפוך אותנו לברווזים המטווחים שלו.
מילאתי את מכסת שש השעות שלי, סידרתי את שולחן העבודה, דפקתי את כרטיס הנוכחות ומיהרתי לשוב הביתה אל אורלי שלי. ידעתי שהיא עושה את אותן פעולות במקום העבודה שלה, כמו שאר האוכלוסיה שבחרה להסתכן ולעבוד מחוץ לביתה. לחצתי על הכפתור "HOME" שתוכנת להוביל אותי אל אהובתי והרצתי את עיני בריכוז מירבי לכל הכיוונים, שומרת על כוננות גבוהה. השיבה הביתה מסוכנת יותר מהנסיעה בבוקר לעבודה. לאחר יום מפרך, העצבים של כולנו אינם מחוזקים דיים. בדרכם הביתה, נוהגים כמה מבעלי הנשק לבדוק את תקינותו. לא היה לי חשק לשמש שפן-נסיונות לאף אחד.
מקץ שעתיים יכולתי לנשום לרווחה. הנסיעה עברה בשלום. היתה ביקורת נשקים בדרך, אך היה לי מזל ולא עצרו אותי. לא שהיו מגלים את האקדח (הוא מצופה בחומר שאינו מוכר לגלאי שלהם), אבל לא בא לי לעמוד תחת עיניהם הבוחנות, המצמררות וידיהם המחטטות. חוץ מזה, מי יודע מתי הם יפתחו גלאי שיוכל לאתר את הנשק שלי... אני מתפללת כל הזמן, שרוח העיוועים שאחזה בחברי הנהלת המדינה ושגרמה להם לחוקק את חוק הנשק, תרפה מהם עד מהרה והם יתפכחו כדי לראות ולתקן בדחיפות את שעוללו: איך מחצית מיוחסת אינה מסתפקת בנפנוף הרכיב המתנדנד האופייני לה, אלא מרגישה צורך גם להציג לראוה (וברשיון) פריט מאיים לא פחות ואינה מהססת להשתמש בו לצורך ושלא לצורך.
לחצתי על השלט ודלת המוסך נפתחה. מכוניתה של אישָתי המתוקה כבר חנתה שם. גל חמים הציף אותי והודיתי בכל לבי לריבון על שעשה עימנו חסד. עוד יום עבר לנו בשלום.


ולאחר מכן, כשכל הדברים היו מסודרים –
ראינו זאת אחרת.
פני שיקפו את פניה,
פניה שיקפו את המנוחה
ופרורי פנינו שעוד נותרו שם –
שיקפו את קצנו על פני האדמה.