מרסל 1, 2, 3

מרסל נכתב כעין רשומון, אם כי לא בדיוק. אלה שלושה מצבים דומים פחות או יותר, כשהנפשות הפועלות מתחלפות בכל סיפור. בבסיס, זה אותו סיפור, אך בה-בעת גם שונה כשהדמויות שונות.
נכתב באוגוסט 1999, ממש רגע לפני שהבנתי מי ומה אני. לא שיניתי כלום במהות.
מעניין מה תחשובנה על זה.

מרסל 1

מרחתי את הזמן. הקירות הביטו בי בקרירות. אטומים שכמותם. אתה הלכת, מותיר אותי כמהה. מה עבר לך בראש עת ניתקת את גופך, לוקח את מבטך הכהה אליה? האם חשת את מצוקתי? האם ניחמת את עצמך שזה לא סוף פסוק? האם הבטחת לעצמך לשמור עלי? כן, אני האשה האחרת. זו, שמשאירים בצד. שבאים אליה בשביל הגיוון.
נפגשנו בצו הגורל. המכונית שלי עלתה על משהו לא מזוהה בכביש והתפנצ'רה. עצרתי בצד הדרך ויצאתי ממנה בחוסר חשק. הרמתי את מכסה תא המטען, מסיטה את הכיסוי, חושפת את הגלגל הרזרבי. סובבתי את הברגים בזהירות. התבוננתי בתנועה, מתפללת שאיזה מאצ'ו יחליט להפגין את כישוריו. לא בא לי לשבור ציפורן. אף אחד לא עצר. אין ברירה. משכתי את הגלגל מתוך התושבת, כפות ידי נמרחות בשחור. ניסיתי לא ללכלך את בגדי. הנחתי את הגלגל בצד והוצאתי את הג'ק. רק אלוהים יודע איך הכתם הזה הגיע לפה. הוצאתי ממחטה לחה וניסיתי למחות אותו כמיטב יכולתי.
"סליחה, אולי את צריכה עזרה?" אנגלית במבטא צרפתי. צירוף קטלני לגבי.
הכל סביב קפא לי. לזה מתכוונים כשמתארים אהבה ממבט ראשון? "יש לי פנצ'ר", אמרתי, נחושה לא להניח לך לחמוק ממני.
התבוננתי בך בריכוז עת החנית את מכוניתך לפני שלי, מקוה שלא יצוץ איזה שד בראש שלך ותחליט פתאום להמשיך לנסוע ולהשאיר אותי להאבק בתשוקה שעוררת בי. יצאת לאט, מפשיל את שרווליך, מעיף מבט בוחן סביב מכוניתי.
"הג'ק פה. לפתוח אותו?" אני מנסה להיות יעילה.
"זה בסדר", ענית קצרות במבטא הרך, משלח רטטים מתוקים בגופי. לא האמנתי שזה יכול לקרות עוד. לא לי. אדם זר, שֶמִיָמַי לא ראיתיו, גורם לי להתבלבל. האם אני נואשת עד כדי כך?
אני עומדת בצד, מביטה איך אתה מפמפם, המכונית מתחילה להתרומם לאט. פותח את הברגים, מסיר את הגלגל, מניח אותו בתא המטען. אינך מניח לי לעזור לך. "עזבי, אני מסתדר", אתה אומר בכל פעם שאני מושיטה יד. עיני, כמו מגנט, אינן משות ממך. חולצתך הצחורה, המעומלנת, מדגישה את עורך השחום. עניבה אופנתית בצבעים עליזים, מתנפנפת עם תנועותיך. גבר.
אתה מחזק את הברגים בגלגל. מוריד את המכונית ארצה. אני רואה את עצמי עירומה, רובצת במקום הג'ק, רגלך מרעידה את גופי. הי, אני אומרת לעצמי, כולאת בכוח את האנקה במעמקי גרוני, אני צריכה להתעורר. זה לא אמיתי. אני מאלצת את מבטי להצטלל, מושיטה לך את קופסת הממחטות הלחות.
"תודה!" אתה אומר. האם אני מדמיינת את מבטיך?
"תודה לך!" אני מדגישה, מקוה שאינני נשמעת נלהבת מדי. "אפשר להזמין אותך לכוס קפה?" אני מעיזה. האם תסכים? "זאת אומרת, כפיצוי על הטירחה..." קולי גוֹוֵעַ בציפיה.
העפת מבט חטוף בשעונך. אתה ממהר לאיזה מקום? או, לא! הלואי שיהיה לך זמן בשבילי... אני מייחלת, ממתינה לתשובתך. מבטך הפחמי נטוע בתוך עיני. אתה מהסס. אינני מעיזה להוציא הגה.
"אוקיי", אתה אומר לבסוף ופני הפוקר שלי בולמות בחוזקה את ריקוד הסמבה המשתולל בתוך לבי, לבל ישתקף מהן.
"איפה נשב?" אני מעבירה את ההגה לידיך. אתה גבר – תנווט!
שוב הישרת מבט אל תוך עיני. "אני מתאכסן במלון פלזה, לא רחוק מפה. אפשר לשתות משהו בלובי..." מבטך ממיס את לבי. כהה, חם. מזמין. אני מרגישה צורך לשפשף את עיני, אך מתאפקת מביצוע תנועות לא שגרתיות.
"אחריך", אני אומרת ונכנסת אל מכוניתי. א-לוהים, זה קורה לי!

אתה חותך ביד אחת את העוגה ובשניה מגיש אותה אל פיך. אח... פיך... מבטי מתערפל. שפתי מתכווצות בערגה. האם אזכה אי פעם? עיני פוגשות את עיניך. אתה מביט בי בשאלה.
"סליחה", אני מנסה להתעשת, "אתה יכול לחזור על דבריך?"
"שאלתי מה המקצוע שלך."
"אני עורכת דין, ובמה אתה עוסק?" פינג-פונג. גם לי מותר לדעת, לא?
"אני יועץ פיננסי לחברות גדולות."
"מעניין", אני אובדת בתוך עיניך. "אתה לא מפה, נכון?" נו, דָא-כאילו, אני אומרת לעצמי, גם כושי, גם מבטא צרפתי, אני ממש מבריקה...
"לא. אני במקור מקונגו, אבל אנחנו גרים בצרפת כבר הרבה שנים."
"אנחנו?" אינני מצליחה לעצור את המלים.
"אשתי ואני."
"האם גם היא..." אני בולמת את פי. איך אפשר לשאול מישהו אם גם אשתו כושית? אני מפגרת או מה? "גם היא פה?" אני מתקנת במהירות. מסתבר שהאינסטינקטים שלי עדיין לא קהו.
"לא. היא עם הילדים בחופשה בשוויץ. עושים סקי."
"אהה..." הטרף נמצא פה לבד. איך צדים אותו? אני לא יכולה להתנפל עליו סתם ככה. צריך איזה תכסיס. מה הם עושים כשהם רוצים לצוד אותנו? "אז מה, למי אתה מייעץ בארץ?"
"החברה שלנו עובדת עם כמה חברות פה. אני לא יכול לנקוב בשמות."
"אני מבינה. ומה אתה עושה בין ייעוץ אחד למשנהו?"
"הכינו לי תוכנית טיולים די מעניינת. הייתי כבר בכמה מקומות..."
"פעם ראשונה שלך בארץ?" אני מפסיקה אותך לפני שתיאורי הנוף יסחפו אותנו ולא ישאירו מקום למשהו אחר.
"לא. הייתי פה כבר כמה פעמים."
אינני שואלת כמה. מה זה חשוב? "אז אתה מתגורר פה במלון?"
"כשאני בתל אביב. בשבוע הבא אני צריך לשהות בירושלים ושבוע לאחר מכן – בחיפה."
מה עושים? איך אני מגיעה אל... בהבזק של רגע, בלי לחשוב אפילו, הנפתי את ידי בצורה בלתי מבוקרת, מפילה את העוגה הישר אל חיקי המצפה לפורענות.
"אוי!" אני מיללת בחן, "הרסתי את השמלה!"
אתה קופץ על רגליך ובנימוס רב מקרב מפית ומנסה לצמצם את הנזק. פניך כה סמוכות אלי, אני יכולה לחוש את הבל פיך, מתוק מן העוגה שלך. שפתי עורגות לרפרף על עורפך. אני עוצמת לאט את עיני, שואפת בחשאי את ריח מי הגילוח שלך. סקורפיו?
"אוקיי", אתה מביט בי בסקרנות, "אני מציע שנעלה אלי לחדר ונוכל לשטוף את זה במים וסבון, אחרת ישאר כתם, לא כדאי."
אני מסכימה מיד. בחדר, אלוהים גדול. אני אמצא כבר דרך איך לטרוף אותך שם.

אתה מביא לי חלוק. בחדר הרחצה אני מורידה את השמלה ושוטפת בשקדנות. כמה זמן יקח לזה להתייבש? מה אכפת לי? אני מקוה שאין לו התחייבויות קודמות. אולי יהיה לי מזל ויש לו ערב פנוי? לי? מזל? פני המפקפקות משתקפות בראי שמולי. למה לא? אני נוזפת בעצמי. קורה. אולי הגלגל יתהפך לי? אני מקוה. אבל הוא נשוי! אני נרתעת. השתגעתי להתעסק עם גבר נשוי? בעצם, למה זה צריך להפריע לי? כולה חפוזון. לא משהו לכתוב עליו רומן. מעולם לא התעסקתי עם כושי. אומרים, שיש להם... הנה ההזדמנות לבדוק מקרוב.
אני תולה את הבגד על הקולב ומקוה לטוב. אתה עומד בגבך אלי ומביט אל הנוף הנשקף מן החלון. מהורהר? האם גם אתה חושב, כמוני, על הצעד הבא?
"זהו. השארתי את זה להתייבש. תודה לך על שאתה כל כך אדיב!" אני מנומסת.
אתה מזמין אותי לשבת. "רוצה לשתות משהו? אולי משהו לאכול? בעצם, אולי את ממהרת לאיזה מקום? אולי יש לך פגישה..." מבטך יוקד בתוכי.
"או, לא!" אני ממהרת לענות, "אין לי שום התחייבות הערב. אבל, אולי לך יש..." אלוהים, אנא, בבקשה, פְלִיז, סִילְווּפְלֶה, תְפַדָאל, פָּזָ'אלְסְטָה – לא!
"אה, לא", אתה עונה, "שום דבר חשוב."
"אוקיי." אני מרוצה מהמזל שלי.
"אז מה בנוגע לאוכל? יש להם פה סלטים וסנדוויצ'ים ממש טעימים. אפשר להזמין משרות החדרים ולאכול בחדר עד שהשמלה שלך תתייבש."
אני מסכימה במאור פנים. אתה מזמין וזה נשמע טוב. הטלפון מצלצל. אתה עונה. אשתך. אתה מפנה אלי את גבך. אינני מעיזה לנשום. אתה בטח מקוה שלא אוציא הגה.
"וו'י, מה שֶרִי", אתה לוחש לשפופרת ברכות. "מון אָמוּר, זֶ'ה לונְגִי אַ תְווָ'ה..."
זה מתגעגע לאשתו, אני מתרגמת לעצמי את המעט שאני יודעת בשפה הנפלאה ההיא. ומה אני עושה פה? אבל אינני יכולה ללכת עדיין. אינני יכולה להסתובב עם שמלה רטובה.
"זֶ'ה טֶם אוסִי. בּון נְוִו'י, מון אָמוּר". אתה שולח אליה נשיקה. "אוקיי", אתה מתפנה אלי, "רוצה לשמוע קצת מוסיקה? יש לי פה דיסק עם מוסיקת העולם. מאוד מעניין."
"אני מכירה. יופי! המוסיקה באמת מעניינת. וגם יפה."
הצלילים הרכים עוטפים אותי ואני מנידה את רגלי לפי הקצב.
"רוצה לרקוד?" זרועותיך פרושות בהזמנה. אתה מושיט אלי את ידך ואני אוחזת בה וקמה. אנחנו נעים לאט, מרוחקים זה מזו בצורה מנומסת.
נקישה בדלת. שרות החדרים הגיע. שרות החדרים מסדר את המגשים על השולחן ומניח אותנו לנפשנו. "נאכל?" אתה מציע.
אני מהנהנת בראשי. מתיישבים. האוכל טעים, כמובטח. שנינו רעבים ובמשך דקות ארוכות טורפים בדממה, משתדלים להתגבר גם על הפירורים. אני מסיימת ראשונה. הצלחת שלי ריקה. לוגמת מהקפה בנחת. למרות מחאותי, אתה עורם שוב על צלחתי מכל טוב. אולי אני רזה לטעמך ואתה מנסה לפטם אותי, חולף הרהור מטופש במוחי. עכשו גם הצלחת שלך ריקה ואתה מתחיל לנקר עם המזלג שלך בצלחת שלי. ללא מחשבה, אני לוקחת את הצלחת שלך ומניחה במקומה את שלי.
"יהיה לך יותר קל לאכול מקרוב", אני מעירה.
אתה מחייך. "גם אשתי מחליפה את הצלחות כשאני מתחיל לאכול משלה", אתה אומר בטבעיות.
"אהה", אני מהמהמת. מה הוא צריך להזכיר אותה? פתאום חולפת מחשבה במוחי, שהוא נראה כל כך נאיבי. אולי בכלל כל הענין הזה תמים? אולי הוא הזמין אותי אליו לחדר רק בשביל שאוכל לנקות את הכתם? זה שהוא גבר ואני אשה, אין זה אומר שאנחנו אמורים לטרוף זה את זו. האם פני מסגירים את אכזבתי?
אתה קם ובלי אומר מושיט את ידך ומרחף איתי בקלילות על פני החדר. גופי נצמד אל גופך, אני חשה את כמיהתך. מה זה, השיחה עם אשתך עוררה אותך עד כדי כך? האם אינך יכול להתאפק ומוכן להשביע את תשוקתך איתי? או אולי אתה מהגברים האלה שאוהבים את האשה שלהם אך אינם מונעים מעצמם תענוגות כשההזדמנות נקראת על דרכם? מה זה משנה, אני אומרת לעצמי. אני צריכה אותו עכשו וכדאי שאפסיק עם הקשקושים הנפשיים ואתרכז במשימה.
אתה מניח את ראשך על כתפי, שפתיך נוגעות-לא-נוגעות בלחיי. אני משתוקקת לחוש את לשונך בתוך פי. אני מטה את ראשי לאחור, מלטפת את עורפך. אני חשה איך לשונך מתגרה בשפתי, חולפת בקלילות, מסעירה את דמי. אני נחלצת בעדינות מתוך זרועותיך, משילה את החלוק מעלי, מבטי נעוץ בחלציך המתוחים. זה קורה לי, אני מזכירה לעצמי. זה קורה במציאות. אני לא חולמת.
אני מסירה את חולצתי. אחר, כפתור אחר כפתור, פורמת את חולצתך. ידיך נצמדות אל שדי, לשות בעדינות את הפטמות המתוחות. תחתונַי ים. אוקיינוס. אני מסירה אותם, נלחצת אל חלציך. זוכר כיצד סקרו אותך עיני המשתאות, עת קילפתי את מכנסיך המתפקעים, מחליקה יד מתפעלת על גברותך?

אני מתעוררת. פניך סמוכות אל פני ועיניך זוהרות אלי בחשכה, מתבוננות בי בסקרנות. אני מחייכת אליך בשמחה, מתמתחת בפינוק. אתה מחייך אלי בחזרה, מקרב את שפתיך. נחשול של תשוקה גואה שוב בגופי. אתה מעביר את ידך באיטיות, שולח זרמי חשמל בכל הצורה שלי. את זה אני צריכה, אני ממלמלת וגוחנת ללחוך אותך. אני שומעת את אנקתך. אז מה, חולף הרהור בראשי, מסתבר שלכושים יש באמת משהו שאפשר להתגאות בו... אני יונקת את העסיס המתפרץ ממך. אתה שוכב בפישוט אברים, מנסה לארגן את נשימתך. אני אוהבת לראות גבר סחוט לאחר מעשה אהבה. מחייכת אל עצמי.
"מה את מחייכת?" אתה שואל, שותל את ידך במעמקי ירכי.
"טוב לי", אני עונה.
"גם לי. את מדהימה!"
"מממ..." אני? מדהימה? מה זה צריך להגיד? זה הפירוש שלו לנימוס שאחרי? אבל איזה אחרי! ידו בתוכי מעוררת אותי עד כלות חושי, עד כי בקושי אני מבחינה היכן אני נמצאת.
אנחנו מתקלחים. איננו מסירים את עינינו זה מזו. מתנגבים. אתה מציע כוסית יין.
"אני צריכה ללכת, השמלה ודאי כבר הספיקה להתייבש." אין לי שום רצון לזוז מפה, אבל אי אפשר להתעלק על גבר נשוי.
"אמרת שאין לך פגישות הערב. אבל אולי יש ילדים... בעל..."
"אין כלום", אני ממהרת להשיב, "אני רווקה."
"בחורה יפה כמוך ורווקה?" עיניך בוערות בתמהון.
"קורה."
"אני לא מאמין! זה לא יכול להיות."
"עובדה." אני עייפה. אין לי כוח לשאלות האלו. איזה קשר יש בין יופי לנישואין? לא צריך להיות קשר כלשהו בין חוכמה לנישואין, אם כבר? אולי אני לא כל כך חכמה כמו שאני חושבת שאני? הרי לא חבשתי את ספסלי האוניברסיטה כדי לתפוס חתן.
"אולי לא פגשת את הגבר המתאים לך." אתה מלטף את פני ברוך. אתה חמוד כל כך. האם אתה הגבר המתאים לי? ואם כן, אז מה? אתה נשוי! אתה מצמיד אותי אליך ושוב... כנראה שיותר מדי זמן הייתי בודדה...

בוקר. אני פוקחת את עיני אל החדר הזר. משהו מזמזם בחדר הרחצה. אני צריכה לשירותים. קמה. אתה מביט בי דרך הראי, מחייך. אני אוהבת אנשים שמחייכים על הבוקר.
"בוקר טוב! איך ישנת?"
"בוקר אור! מצוין. ואתה?"
שוב החיוך הזה שקורן בפניך. שמאיר את חיי. איזה חיי? מה זה צריך להיות? השתגעתי? הוא נשוי ואני לא יכולה לחלום עליו. אין שום סיכוי שנוכל לקשור את חיינו זה בזו. חוץ מזה, הוא לא גר פה. תודה לאל שהוא לא גר פה! איך אפשר לעמוד בפני הפיתוי?
ארוחת בוקר. אני אוהבת אנשים שיש להם מספיק זמן בבוקר בשביל לאכול בנחת. מביטה בשעון. שמונה. יש לי הרבה זמן.
"מתי את צריכה להיות במשרד?"
"בעשר. יש לי עוד זמן."
"כן..." אתה מביט בי במבט מהורהר.
"מה את עושה היום?"
"עלי להיות בבית המשפט עד שתיים בערך ואחרי כן במשרד עד חמש-שש. תלוי מתי אני מסיימת את הפגישות שלי."
"ובערב?חשבתי להזמין אותך לארוחה."
אני מביטה בך במבט מצועף. מה זה, אתה מנסה להתחיל איתי? "אינני יודעת אם זה רעיון טוב." בדרך כלל זה לוקח לי זמן עד שמישהו מתחיל לחלחל לי לעצמות. איתך זה קרה בבום. פתאום כזה. אפילו לא היתה לי שהות להתכונן. אני מרגישה שאין לי הגנות נגדך.
"הֵי, מה קרה?"
"קרה?" אני מנסה להרויח זמן.
אתה נוטל את פני בידיך, מקרב את שפתיך, סוגר על שלי. אני מלטפת את לחייך בלי שליטה. הכל נעלם לי. אין לי טיעונים יותר...
"אז איזה רעיון לא טוב הזכרת קודם?"
"אתה נשוי..." אני אומרת חסרת אונים. "אני לא יודעת מה לעשות עם זה..."
"גם אתמול הייתי נשוי, לא? נדמה לי שטיפלת במצב יפה מאוד."
חיוך מדושן עונג מתפשט על פני נגד רצוני. אנו נעים זה לעומת זו. אני אוהבת את הקינוח.

שבע בערב. בדרך כלל אני סחוטה לאחר יום מתיש כזה, אבל הערב זורם האנדרלין בגופי. האם הוא יודע מה מצפה לו? אתה רואה, אהובי, כבר אז הבנתי שנועדנו זה לזו. חבל רק שהעיתוי שלנו לא התאים.
אתה מקדם את פני בנשיקות, לוקח אותי איתך, מטיס אותי אל העננים. ארוחת ערב מסודרת כבר לא היתה...
בימים הבאים נפגשנו בין עיסוק לעיסוק. תיאמנו לוחות זמנים. מזל שיש למשרד שלי לקוחות ברחבי הארץ... במשך שלושה שבועות של שכרון חושים מטריף לא ידעתי היכן אני נמצאת, מלבד זאת שאני מרחפת בכיוון הכללי של השמיים. חייכתי לאנשים בלי משים. הייתי מאוהבת. אני עדיין מאוהבת.

ואז זה פתאום נגמר. העסקים שלך, הפגישות שלך. היית צריך לחזור. הזמן שלנו הגיע לקצו. למה כל דבר טוב צריך להסתיים? ליויתי אותך אל המטוס. נצמדנו זה לזו ללא יכולת להפרד. נשארנו כך עד הקריאה האחרונה. כל כך קרובים היינו לחזור על עקבותינו ביחד... הבטחת לחזור במהרה. הבטחות-הבטחות, אמרתי לעצמי, בטוחה שלא אראה אותך שוב לעולם.
הגעתי הביתה כואבת את פרידתנו. תלשתי את בגדי, מפזרת אותם לכל עבר. נחפזתי להכנס אל בין הסדינים, משתוקקת להריח אותך בהם. כל אותו לילה, בין נמנום לערות, בין חלום למציאות, בין נשימה לנשימה, בין סערה לרגיעה, לחשתי את שמך, אוחזת את שברי גופי, מדמיינת אותך.
במשך שנתים תימרנו, תיחמנו, תיכססנו, תיחבלנו, התחכמנו, הפכנו עולמות כדי להיות זה עם זו. עזרת למשרד שלי לקשור קשרים עם ארצות חוץ כדי שאוכל לנסוע לשם אחת לחודש לטפל בעסקים חדשים ולפגוש אותך, כמובן. לקוחותיך בארץ שמחו על טיפולך האינטנסיבי בהם. הסתדרנו.
מסתבר, שמצאנו את עצמנו. חשפתי את לבי בפניך. פתחתי את עצמי לרווחה, ללא כל הגנות. לא חשבתי שעלי לנקוט באמצעי זהירות כלשהם. אתה היית הנשמה התאומה שלי. אותך חיפשתי כל חיי. אהבת אותי. אך גם את אשתך. לא עלה על דעתך להפרד ממנה. והיו הילדים. כשהכרנו, היית אב לשניים. במשך השנים נולד לכם ילד נוסף. אהבת אותי, אך לא מנעת מעצמך להרחיב את משפחתך. אשתך לא חשדה כלל בקיומי.
בוקר אחד התעוררתי והעולם התנודד אל מול פני. גחנתי מעל האסלה והקאתי לתוכה את נשמתי. רק זה חסר לי עכשו. להיות בהריון מגבר שקשור למשפחה שלו. מה אני עושה עכשו? האם להחזיק את ההריון הזה ולגדל ילד שלא ידוע אם אביו ירצה אותו? ומה עם העבודה שלי? מאיפה אקח את הכוחות לתת מעצמי ליצור שיהיה תלוי בי? מיהרתי לגרד אותו ממני. למה לי את הצרה הזאת?
החלטתי לבדוק את הדופק בפגישתנו הבאה. "אני רוצה ילד ממך, אהובי. אתה מוכן לתת לי?" לחשתי באוזנך בעודך קודח בתוכי, נאנק, על סף ההתפרצות.
עצרת בבת אחת. "ממ... מה?" מלמלת בפיזור, פוקח בקושי את עיניך.
אני מלטפת את גבך. "אני רוצה ילד ממך."
אתה מתגלגל מעלי בהפגנתיות, נשכב על גבך, מניח ללא אומר זרוע שחומה על מצחך. הר של קרח מתחיל להערם בינינו. אני שולחת יד, נוגעת קלות בזקפתך. גופך נמתח. מקרבת אליך את פי. אתה בוער, אוחז בראשי בלהטך, שוכח את עצמך. נשכבת לידך, מערסלת את ראשך בזרועותי. נרדמים.
אני התעוררתי, אבל אתה החלטת להמשיך לישון. במשך שלוש השנים הבאות התעלמת מקיומי לחלוטין. הפסקת להתקשר, לא ענית על הטלפונים שלי, על ההודעות שהשארתי לך, דממת אלחוט גמורה. בלב דואב אילצתי את עצמי להשלים עם העובדה שהברחתי אותך מעלי. שהפחדתי אותך. שנבהלת מכך, שגם לי יש משאלות, שאולי רקמתי תוכניות לגבינו, מעבר לפגישות הבלתי מחייבות. שאולי נמאס לי להיות האשה האחרת, שבאים אליה כשנוח. שמונחת לה בצד, כמו רהיט, ומשתמשים בה כשמתחשק. לא יכולתי לחשוב על סיבה אחרת. לא האמנתי שהאהבה שלך אלי נמוגה. לא הבנתי כיצד אפשר למאוס במישהו לאחר מערכת יחסים כל כך אינטנסיבית ובצורה פתאומית שכזו. מחקת אותי מחייך כאילו לא הייתי בהם מעולם.
הייתי פצועה. חבולה ממך. כאבתי מאוד. דמיינתי אותך בכל אשר פניתי. דמותך רדפה אותי ללא יכולת להרפות. התאבלתי על חסרונך בחיי. ניסיתי להתגבר עליך. לקח לי זמן. הרבה זמן. אבל לבסוף הצלחתי. נותרה בי צלקת ואני המשכתי עם חיי, יודעת שמשהו אבד בי. איבדתי את היכולת לאהוב לעומק, בצורה שלמה. איבדתי את התמימות. לא יכולתי יותר להרשות לאף אחד להכנס לי לנשמה, כפי שהנחתי לך. לא הייתי מסוגלת להקשר אל אף אחד. גרמת לי להזהר מן הזולת.

אמש. יצאתי מן המעלית, פוסעת לכיוון דלת הדירה שלי ו... מה זה? פטה מורגנה? אני משפשפת את עיני. האם למרות מה שחשבתי, לא הצלחתי להתגבר? האם עד כדי כך אני זקוקה לך, שאני שוב מתחילה לדמיין את בבואתך? אבל לא. אתה עמדת שם, מחייך אלי בהיסוס, גחליליות עיניך בוערות, נעוצות בעיני. אני בולעת בשקיקה את דמותך. בבת אחת שכחתי את הייסורים, את הלילות חסרי המנוח, את הבדידות הנואשת, הטיפוס על הקירות... רעדתי כעלה נידף. ראשי המה. צנחתי אל בין זרועותיך, חשה בגופי את הרעב הנורא.
אינני זוכרת כיצד הגענו לפה. כיצד נכנסנו פנימה. אני רק זוכרת נגיעות. את עורך עוטף, מחליק על פני גופי, את ההשתוקקות, הכמיהה, הערגה אליך. את אי היכולת להתנתק זה מזו. מוחי התרוקן. שוב פרשתי את עצמי. שוב שכחתי להזהר. שוב לא נשמרתי לנפשי. שוב חילחלת אלי. שוב...
שביב של תקוה הבהב בתוכי. התפללתי שעזבת את משפחתך וחזרת אלי לתמיד...
אך לא. אתה פשוט התגעגעת אלי ורצית לחדש את הקשר כמקודם. חשבת שתוכל לקפוץ אלי בכל עת שיעלה הרצון מלפניך.
ואני? הסכמתי. האם יש לי ברירה? אני הרי האשה האחרת. אני זו...

נפגשנו בצו הגורל. המכונית שלי התפנצ'רה. עצרתי בצד הדרך ויצאתי להחליף את הגלגל.
עצרת לידי. "סליחה, אולי אתה זקוק לעזרה?" אנגלית במבטא צרפתי. צירוף קטלני לגבי. הכל סביב קפא לי. לזה מתכוונים כשמתארים אהבה ממבט ראשון?
"יש לי פנצ'ר", אמרתי בשקט.
"זה בסדר", ענית קצרות בַמִבְטָא הרך, משלח רטטים מתוקים בגופי. לא האמנתי שזה יכול לקרות לי. אדם זר, שֶמִיָמַי לא רְאִיתִיו, גורם לי להתבלבל. האם אני נואש עד כדי כך?
אינך מניח לי לעזור. "עזוב, אני מסתדר", אתה אומר בכל פעם שאני מנסה להושיט יד. אני עומד בצד, עיני, כמו מגנט, אינן משות ממך. חולצתך הצחורה, המעומלנת, מדגישה את עורך השחום. עניבה אופנתית בצבעים עליזים, מתנפנפת עם תנועותיך. גבר.
אתה מוריד את המכונית ארצה. מחזק את הברגים בגלגל. אני רואֶה את עצמי עירום, רובץ במקום הג'ק, רגלך מרעידה את גופי... הי, אני אומר לעצמי, כולא בכוח את האנקה במעמקי גרוני, אני צריך להתעורר. זה לא אמיתי. אני מאלץ את מבטי להצטלל, מושיט לך את קופסת הממחטות הלחות.
"תודה!" אתה אומר. האם אני מדמיין את מבטיך?
"תודה לך!" אני מדגיש, מקוֶה שאינני נשמע נלהב מדי. "אפשר להזמין אותך לכוס קפה?" אני מעז, "זאת אומרת, כפיצוי על הטירחה..." קולי גוֹוֵעַ בציפיה.
מבטך הפחמי נטוע בתוך עיני. אתה מהסס. אינני מעז להוציא הגה. "אוקיי", אתה אומר לבסוף ופני הפוקר שלי בולמות בחוזקה את ריקוד הסמבה המשתולל בתוך לבי, לבל ישתקף מהן. מבטך ממיס את לבי. כהה, חם. מזמין. אני מרגיש צורך לשפשף את עיני, אך מתאפק מביצוע תנועות לא שגרתיות.
"אחריך", אני אומר ונכנס אל מכוניתי. א-לוהים, זה קורה לי!

אתה מגיש את העוגה אל פיך. אח... פיך... מבטי מתערפל. שפתי מתכווצות בערגה. האם אזכה אי פעם? עיני פוגשות את עיניך. אתה מביט בי בשאלה.
אני מנסֶה להתעשת, אך הולך לאיבוד בתוך עיניך. "אתה לא מפה, נכון?" נו, דָא-כאילו, אני אומר לעצמי, גם כושי, גם מבטא צרפתי, אני ממש מבריק...
"לא. אני במקור מקונגו, אבל אנחנו גרים בצרפת כבר הרבה שנים."
"אנחנו?" אינני מצליח לעצור את המלים.
"אשתי ואני."
"האם גם היא... גם היא פה?" אני שואל, בתקוה שהתשובה תהיה שלילית.
"לא. היא עם הילדים בחופשה בשוויץ. עושים סקי."
"אהה..." הטרף נמצא פה לבד. איך צדים אותו? אני לא יכול להתנפל עליו סתם ככה. צריך איזה תכסיס. אבל איזה? "איפה הספקת לבקר?" אני שואל בנימוס.
"הֵכינו לי תוכנית טיולים די מעניינת. ראיתי מספר מקומות מדהימים ממש..."
"פעם ראשונה שלך בארץ?" אני מפסיק אותך לפני שתיאורי הנוף יסחפו אותנו ולא ישאירו זמן למשהו אחר.
"לא. הייתי פה כבר כמה פעמים."
אינני שואל כמה. מה זה חשוב? איך אני מגיע אל... בהבזק של רגע, בלי לחשוב אפילו, הנפתי את ידי בצורה בלתי מבוקרת, מפיל את העוגה הישר אל חיקי המצפה לפורענות.
"אוי!" אני מילל בחן, "הרסתי את המכנסיים!"
אתה קופץ על רגליך ובנימוס רב מקרב מפית ומנסה לצמצם את הנזק. פניך כה סמוכות אלי, אני יכול לחוש את הבל פיך, מתוק מן העוגה שלך. שפתי עורגות לרפרף על עורפך. אני עוצם לאט את עיני, שואף בחשאי את ריח מי הגילוח שלך. סקורפיו?
אתה מביט בי בסקרנות, "אני מציע שנעלה אלי לחדר ונוכל לשטוף את זה במים וסבון, אחרת ישאר כתם, לא כדאי."
אני מסכים מיד. בחדר, אלוהים גדול. שם אמצא כבר דרך לטרוף אותך.

אתה משאיל לי מכנסיים קצרים. אולי יהיה לי מזל... לי? מזל? פני המפקפקות משתקפות בראי שמולי. למה לא? אני נוזף בעצמי. קורה שיש גם מזל לפעמים. אבל הוא נשוי! אני נרתע. השתגעתי להתעסק עם גבר נשוי? בעצם, למה זה צריך להפריע לי? כולה חפוזון. מעולם לא התעסקתי עם כושי. אומרים, שיש להם... הנה ההזדמנות לבדוק מקרוב.
אתה עומד בגבך אלי ומביט אל הנוף הנשקף מן החלון. מהורהר? האם גם אתה חושב, כמוני, על הצעד הבא?
אתה מזמין אותי לשבת. "רוצֶה לשתות משהו? אולי משהו לאכול? בעצם, אולי אתה ממהר לאיזה מקום? אולי יש לְך פגישה..." מבטך יוקד בתוכי.
"או, לא!" אני ממהר לענות, "אין לי שום התחייבות הערב. אבל, אולי לך יש..." אלוהים, אנא, בבקשה, פְּלִיז, סִילְווּפְלֶה, תְפַדָאל, פאַזָ'אלְסְטָה – לא!
"אה, לא", אתה עונה, "שום דבר חשוב."
"אוקיי." אני מרוצֶה מהמזל שלי.
"אז מה בנוגע לאוכל? אפשר להזמין משרות החדרים."
אני מסכים במאור פנים. אתה מזמין וזה נשמע טוב. הטלפון מצלצל. אתה עונה. אשתך. אתה מפנה אלי את גבך. אינני מעז לנשום. אתה בטח מקוֶה שלא אוציא הגה."וִ'י, מה שֶרִי", אתה לוחש לשפופרת ברכות. "זֶ'ה לונְגִי אַ תְוָ'ה..."
זה מתגעגע לאשתו, אני מתרגם לעצמי את המעט שאני יודע בשפה הנפלאה ההיא. ומה אני עושֶה פה? אבל אינני יכול ללכת עדיין. המכנסיים שלי עוד לא התייבשו.
"זֶ'ה טֶם אוסִי. בון נְוִו'י, מון אָמור". שולח אליה נשיקה וסוגר. פונה אלי, "רוצֶה לשמוע קצת מוסיקה? יש לי פה דיסק עם מוסיקת העולם. מאוד מעניין."
"בשמחה. אני אוהב את המוסיקה הזאת."
הצלילים הרכים עוטפים אותי ואני מניד את רגלַי לפי הקצב.
שרות החדרים מגיע, מסדר את המגשים על השולחן ומניח אותנו לנפשנו. האוכל טעים, כמובטח. שנינו רעבים ובמשך דקות ארוכות טורפים בדממה, משתדלים להתגבר גם על הפירורים. אתה מתחיל לנקר עם המזלג שלך בצלחת שלי. ללא מחשבה, אני לוקח את הצלחת שלך ומניח במקומה את שלי.
"יהיה לך יותר קל לאכול מקרוב", אני מעיר.
אתה מחייך. "גם אשתי מחליפה את הצלחות כשאני מתחיל לאכול משלה", אתה אומר בטבעיות.
"אהה", אני מהמהם. מה הוא צריך להזכיר אותה? פתאום חולפת מחשבה במוחי, שהוא נראה כל כך נאיבי. אולי בכלל כל הענין הזה תמים? אולי הוא הזמין אותי אליו לחדר רק בשביל שאוכַל לנקות את הכתם? זה שהוא גבר מדהים וסקסי כזה ואני נשביתי בקיסמו, אין זה אומר שאנחנו אמורים לטרוף זה את זה. האם פני מסגירים את אכזבתי?
אתה קם ובלי אומר מושיט את ידך. אנחנו מרחפים בקלילות על פני החדר לצלילי המוסיקה. גופי נצמד אל גופך, אני חש את כמיהתך. אולי אתה מהגברים האלה שאוהבים את האשה שלהם, אך אינם מונעים מעצמם תענוגות כשההזדמנות נקראת על דרכם? מה זה משנה, אני אומר לעצמי. אני צריך אותו עכשו וכדאי שאפסיק עם הקשקושים ואתרכז במשימה.
אתה מניח את ראשך על כתפי, שפתיך נוגעות-לא-נוגעות בלחיי. אני משתוקק לחוש את לשונך בתוך פי. מטֶה את ראשי לאחור, מלטף את עורפך. אני חש איך לשונך מתגרה בשפתי, חולפת בקלילות, מסעירה את דמי. אני מסיר את חולצתי. ידיך נצמדות אל חזי, לשות בעדינות... תחתונַי נמתחים. אני מסיר אותם, נלחץ אל חלציך. זוכר כיצד עיני המשתאות סקרו אותך, עת קילפתי את מכנסיך המתפקעים, מחליק יד מתפעלת על פני גברותך?

אני מתעורר. פניך סמוכות אל פני ועיניך זוהרות אלי בחשכה, מתבוננות בי בסקרנות. אני מחייך אליך בשמחה, מתמתח בפינוק. אתה מחייך בחזרה, מקרב את שפתיך. נחשול של תשוקה גואה שוב בגופי. אתה מעביר את ידך באיטיות, שולח זרמי חשמל בכל הצורה שלי. את זה אני צריך, אני ממלמל וגוחן ללחוך אותך. אני שומע את אנקתך. אז מה, חולף הרהור בראשי, מסתבר שלכושים יש באמת משהו שאפשר להתגאות בו... אני יונק את העסיס המתפרץ ממך. אתה שוכב בפישוט איברים, מנסה לארגן את נשימתך. אני אוהב לראות גבר סחוט לאחר מעשה אהבה. מחייך אל עצמי בסיפוק.
"מה אתה מחייך?" אתה שואל, שותל את ידך במעמקי ירֵכַי.
"טוב לי", אני עונֶה.
"גם לי." ידך מעוררת אותי עד כלות חושַי, עד כי בקושי אני מבחין היכן אני נמצא.
אנחנו מתקלחים. איננו מסירים את עינינו זה מזה. מתנגבים. אתה מציע כוסית יין.
"אני צריך ללכת, המכנסיים כבר הספיקו להתייבש." האמת, שאין לי שום רצון לזוז מפה, אבל אי אפשר להתעלק על גבר נשוי.
"אמרתָ שאין לך פגישות הערב. אבל אולי יש ילדים... אשה... איש..."
"אין כלום", אני ממהר להשיב, "אני רווק."
"בחור יפה כמוך ורווק?" עיניך בוערות בתמהון.
"עובדה." אני עייף. אין לי כוח לשאלות האלו.
"אולי לא פגשתָ את הגבר המתאים לך." אתה מלטף את פני ברוך. אתה חמוד כל כך. האם אתה הגבר המתאים לי? ואם כן, אז מה? אתה נשוי! אתה מצמיד אותי אליך ושוב... כנראה שיותר מדי זמן הייתי בודד...

בוקר. אני פוקח את עיני אל החדר הזר, פוגש את מבטך. החיוך הזה שקורן מפניך, מאיר את חיי. איזה חיי? מה זה צריך להיות? השתגעתי? הוא נשוי ואני לא יכול לחלום עליו. אין שום סיכוי שנוכל לקשור את חיינו זה בזה. חוץ מזה, הוא לא גר פה.
"מה אתה עושֶה היום?" אני שומע את קולך מבעד להרהורַי.
"יש לי יום עמוס. כל הזמן פגישות."
"ובערב? חשבתי להזמין אותְך לארוחה."
אני מביט בך במבט מצועף. מה זה, אתה מנסה להתחיל איתי? "אינני יודע אם זה רעיון טוב." בדרך כלל, לוקח לי זמן עד שמישהו מחלחל לי לעצמות. איתך זה קרה בבום. אפילו לא היתה לי שהות להתכונן. אני מרגיש שאין לי הגנות נגדך.
"היי, מה קרה?"
"קרה?" אני מנסֶה להרוויח זמן.
אתה נוטל את פני בידיך, מקרב את שפתיך, סוגר על שלי. אני מלטף את לחייך בלי שליטה. הכל נעלם לי. אין לי טיעונים יותר...
"אז איזה רעיון לא טוב הזכרת קודם?"
"אתה נשוי..." אני אומר חסר אונים. "אני לא יודע מה לעשות עם זה..."
"גם אתמול הייתי נשוי, לא? נדמה לי שטיפלתָ במצב יפה מאוד."
חיוך מדושן עונג מתפשט על פני נגד רצוני. אנו נעים זה לעומת זה. אני אוהב את הקינוח...

במשך השנתים הבאות הפכנו עולמות כדי להיות זה עם זה. אהבתי אותך בשכרון חושים מטריף. הייתי בטוח שמצאתי את האחד. חשפתי את לבי בפניך. פתחתי את עצמי לרווחה, ללא כל הגנות. לא ידעתי היכן אני נמצא, מלבד זאת שאני מרחף בכיוון הכללי של השמיים. הייתי מאוהב. לא העליתי בדעתי שעלי לנקוט באמצעי זהירות כלשהם. אתה היית הנשמה התאומה שלי. אותך חיפשתי כל חיי. ואתה אהבת אותי, אך גם את אשתך. לא התכוונת להפרד ממנה. היו לכם ילדים. לא מנעת מעצמך להרחיב את משפחתך. אשתך לא חשדה כלל בקיומי.
בוקר אחד התעוררתי וחשתי שחיי אינם חיים בלעדיך. הפגישות החטופות כבר לא הספיקו לי. החלטתי לבדוק את הדופק בפגישתנו הבאה. "אני רוצה אותך לצדי, אהובי. האם תהיה מוכן לעבור לגור איתי?" לחשתי באוזנך בעודך קודח בתוכי, נאנק, על סף ההתפרצות.
עצרת בבת אחת. "ממ... מה?" מלמלת בפיזור, פוקח בקושי את עיניך.
אני מלטף את גבך. "אני רוצה שתהיה איתי לתמיד. לא עוד פגישות. אני רוצֶה שנגור ביחד."
אתה מתגלגל מעלי בהפגנתיות, נשכב על גבך, מניח ללא אומר זרוע שחומה על מצחך. הר של קרח מתחיל להערם בינינו. אני שולח יד, נוגע קלות בזקפתך. גופך נמתח. מקרב אליך את פי. אתה בוער, אוחז בראשי בלהטך, שוכח את עצמך. אני מערסל את ראשך בזרועותי. נרדמים.

אני התעוררתי, אבל אתה החלטת להמשיך לישון. במשך שלוש השנים הבאות התעלמת מקיומי לחלוטין. הפסקת להתקשר, לא ענית על ההודעות שהשארתי לך, דממת אלחוט גמורה. בלב דואב אילצתי את עצמי להשלים עם העובדה שהברחתי אותך מעלי. שהפחדתי אותך. שנבהלת מכך, שגם לי יש משאלות, שאולי רקמתי תוכניות לגבינו, שלא התאימו לך. שאולי נמאס לי להיות האיש האחר, שבאים אליו כשנוח. שמונח לו בצד, כמו רהיט, ומשתמשים בו כשמתחשק. לא יכולתי לחשוב על סיבה אחרת. לא האמנתי שהאהבה שלך אלי נמוגה. לא הבנתי כיצד אפשר למחוק מישהו לאחר מערכת יחסים כל כך אינטנסיבית ובצורה פתאומית שכזו. מָחִיתָ אותי מחיֶיך כאילו לא הייתי בהם מעולם.
הייתי פצוע, חבול. כאבתי מאוד. דמותך רדפה אותי ללא יכולת להרפות. ניסיתי להתגבר עליך. לקח לי זמן. הרבה זמן. אבל לבסוף הצלחתי. נותרה בי צלקת ואני המשכתי עם חיי, יודע שמשהו אבד בי. איבדתי את היכולת לאהוב לעומק, בצורה שלמה. איבדתי את התמימות. לא יכולתי יותר להרשות לאף אחד להכנס לי לנשמה, כפי שהנחתי לך. לא הייתי מסוגל להקשר אל אף אחד. גרמת לי להזהר מן הזולת.

אמש. יצאתי מן המעלית, פוסע לכיוון דלת הדירה שלי ו... מה זה? פטה מורגנה? אני משפשף את עיני. האם למרות מה שחשבתי, לא הצלחתי להתגבר? האם עד כדי כך אני זקוק לך, שאני שוב מתחיל לדמיין את בבואתך? אבל לא. אתה עמדת שם, מחייך אלי בהיסוס, גחליליות עיניך בוערות, נעוצות בעיני. אני בולע בשקיקה את דמותך. בבת אחת שכחתי את הייסורים, את הלילות חסרי המנוח, את הבדידות הנואשת, הטיפוס על הקירות... רעדתי כעלה נידף. ראשי המה. צנחתי אל בין זרועותיך, חש בגופי את הרעב הנורא אליך.
אינני זוכר כיצד הגענו לפה. כיצד נכנסנו פנימה. אני רק זוכר נגיעות. את עורך עוטף, מחליק על פני גופי, את ההשתוקקות, הכמיהה, הערגה אליך. את אי היכולת להתנתק זה מזה. מוחי התרוקן. שוב שכחתי להזהר. שוב לא נשמרתי לנפשי. שוב חילחלתָ אלי. שוב...
אבל הפעם זה היה לתמיד. עזבת את המשפחה שלך ובאת לחיות איתי. הבנת, שאינך יכול לחיות יותר בשקר, בלעדַי. שאתה אוהב אותי. שהעוול, שאתה גורם למשפחתך בהיותך בארון, גדול לאין שיעור מן החיים שלך בגלוי, ממימוש האני האמיתי שלך.
אני מקוֶה להזדקן איתך. פורש את זרועותי לקראתך – ברוך שובך הביתה.

נפגשנו בצו הגורל. המכונית שלי עלתה על משהו לא מזוהה בכביש והתפנצ'רה. עצרתי בצד הדרך וכיביתי את המנוע. מביטה בראי. דכדוך משתקף בפני. ממש לא מה שאני צריכה עכשו. מזל שסיימתי את ענייני בבית המשפט ואינני ממהרת לשום מקום. רק שהחום הזה מתיש ורציתי כבר להוריד את המדים הדביקים.
מדליקה את אורות המצוקה ויוצאת מהמכונית בחוסר חשק. אם אשב בחוסר מעש, לא יקרה כלום. צריכה להניף יד כדי שאיזה מאצ'ו יחליט להפגין את כישוריו, לא חשוב מאיזה מין. לא בא לי לשבור ציפורן. מכוניות חולפות, שערי מתבדר בפרצי הרוח שהן יוצרות. חשה את הזעה זולגת במורד עורפי.
השמש קופחת בעוז. למה שמישהו יעצור? מי משוגע להתלכלך ועוד להחשף לסכנה של לחטוף מכת חום? מוציאה את כובעי רחב השוליים מהמושב האחורי. טורקת את הדלת. אין ברירה. אם אין אני לי – מי לי? מרימה את מכסה תא המטען. מתבוננת בתחינה בכביש הסואן. ממש לא בא לי לגעת בזה.
צפצוף עליז של צופר משפר את מצב רוחי. יש! מכונית עוצרת לידי וראשך מציץ מתוכה. "need help?" אנגלית במבטא צרפתי. צירוף קטלני לגבי.
הכל סביב קפא לי. לזה מתכוונים כשמתארים אהבה ממבט ראשון? "יש לי פנצ'ר", אני אומרת בלחש, נחושה לא להניח לך לחמוק ממני.
מתבוננת בך בריכוז עת את מחנה את מכוניתך לפני שלי, מקוה שלא יצוץ איזה שד בראש שלך ותחליטי פתאום להמשיך לנסוע ולהשאיר אותי להאבק בתשוקה שעוררת בי. את יוצאת לאט, מעיפה מבט בוחן סביב מכוניתי. את נראית מדהימה כל כך בגופיה הצמודה. מטפחת אופנתית בצבעי הגאוה כרוכה לצווארך. אינני מסוגלת להתיק את מבטי ממך, משדייך הקורצים, המשגעים.
את מבזיקה לעברי חיוך, מסיטה את הכיסוי, חושפת את הגלגל הרזרבי, מסובבת את הברגים לשחררם ומושכת את הגלגל מתוך התושבת. כפות ידייך נמרחות בשחור, אך נראה שאינך מתרגשת מכך. אני עומדת בצד, נשמרת לבל אתלכלך. את מניחה את הגלגל בצד ופונה להוציא את הג'ק. אני מביטה בך בהערצה. לבי מתרונן. רק א-לוקימה יודעת איך ומדוע הנחתה אותך להגיע לפה. את מעבירה את לשונך על שפתייך.
"יש לי מים קרים. להביא לך?" אני מנסה להיות יעילה.
"Later", את עונה קצרות במבטא הרך, משלחת רטטים מתוקים בגופי. נשימתי מואצת. לא האמנתי שזה יכול לקרות עוד. לא לי. אשה שלא ראיתי מִיָמַי גורמת לי להתבלבל... האם אני נואשת עד כדי כך?
את מפמפמת ברגל בוטחת, המכונית מתחילה להתרומם לאט. את מסובבת את הברגים, מסירה את הגלגל המנוקב ומניחה אותו בתא המטען. עיני, כמו מגנט, אינן משות ממך. גופייתך הצחורה מדגישה את עורך השחום, מבליטה את שרירייך הנעים בהתאמה עם תנועותיך. אשה.
את מחזקת את הברגים בגלגל. מורידה את המכונית. אני רואה את עצמי עירומה, רובצת במקום הג'ק, רגלך מרעידה את גופי. הי, אני אומרת לעצמי, כולאת בכוח את האנקה במעמקי גרוני, אני צריכה להתעורר. זה לא אמיתי. אני מאלצת את מבטי להצטלל, מושיטה לך את קופסת הממחטות הלחות.
"Merci!" את אומרת. האם אני מדמיינת את מבטייך?
"Oh, merci to you!" אני מדגישה, מקוה שאינני נשמעת נלהבת מדי. "May I buy you a Cup of coffee?" אני מעיזה. האם תסכימי? "I mean, as a compensation for your time and trouble…" קולי גוֹוֵעַ בציפיה.
את מעיפה מבט חטוף בשעונך. האם את ממהרת לאיזה מקום? או, לא! הלואי שיהיה לך זמן בשבילי... אני מייחלת, ממתינה לתשובתך. מבטך הפחמי נטוע בתוך עיני. את חוככת בדעתך. אינני מעיזה להוציא הגה.
"אוקיי", את אומרת לבסוף ופני הפוקר שלי בולמות בחוזקה את ריקוד הסמבה המשתולל בתוך לבי, לבל ישתקף מהן.
"Where would you like to sit?" אני מעבירה את ההגה לידייך. למה שלא תנווטי?
את מישירה שוב מבט אל תוך עיני. "אני מתאכסנת במלון פלזה, לא רחוק מפה. אפשר לשתות משהו בלובי..." מבטך ממיס את לבי. כהה, חם. מזמין. אני מרגישה צורך לשפשף את עיני, אך מתאפקת מביצוע תנועות לא שגרתיות.
"אחרייך", אני אומרת ונכנסת אל מכוניתי. אלוהים, זה קורה לי!

את חותכת את העוגה ביד אחת ובשניה מגישה אותה אל פיך. אח... פיך... מבטי מתערפל. שפתי מתכווצות בערגה. האם אזכה אי פעם? עיני פוגשות את עינייך. את מביטה בי בתהיה.
"סליחה", אני מנסה להתעשת, "את יכולה לחזור על דברייך?"
"שאלתי מה המקצוע שלך."
"אני עורכת דין. במה את עוסקת?" פינג-פונג. גם לי מותר לדעת, לא?
"אני יועצת פיננסית לתאגידים."
"מעניין", אני אובדת בתוך עינייך. "את לא מפה, נכון?" נו, דָא-כאילו, אני אומרת לעצמי, גם כושית, גם מבטא צרפתי, אני ממש מבריקה...
"לא. אני במקור מקונגו, אבל אנחנו גרים בבלגיה מזה שנים רבות."
"אנחנו?" אינני מצליחה לעצור את המלים.
"אשתי ואני."
"האם גם היא..." אני בולמת את פי. איך אפשר לשאול מישהו אם גם אישָתָהּ כושית? אני מפגרת או מה? "גם היא פה?" אני מתקנת במהירות. מסתבר שהאינסטינקטים שלי עדיין לא קהו.
"לא. היא עם הילדים בחופשה בשוויץ. עושות סקי."
"אהה..." אני אומרת, משאיר את ההברות תלויות מעלינו. מעפעפת בריסַי כדי לנעול היטב את המחשבות המתרוצצות במוחי לבל תפרוצנה את ההסגר, משתדלת לא לקמט את מצחי. חס ושלום שזו תדע מה אני חושבת! הטרף נמצאת פה לבד. איך צדים אותה? אני לא יכולה להתנפל עליה סתם ככה. זאת אומרת, אם זה היה תלוי בי, הייתי יכולה, בהחלט, אבל לאור הנסיבות, צריך איזה תכסיס. עורכות דין ידועות היטב בתכסיסנות שלהן, מה שנקרא "תיחכומיישן"... "אז מה, למי את מייעצת בארץ?" תמיד טוב להצמד לשיחת נימוסין בטלה בתור התחלה. אחר כך נראה.
"החברה שלנו עובדת עם כמה חברות פה. מטעמים מובנים, לא אוכל לנקוב בשמות."
"אני מבינה. ומה את עושה בין הייעוצים?"
"הכינו לי תוכנית טיולים די מעניינת. ביקרתי בכמה מקומות מעניינים..."
"פעם ראשונה שלך בארץ?" אני מפסיקה אותך לפני שתאורי הנוף יסחפו אותנו ולא ישאירו מקום למשהו אחר.
"לא. הייתי פה כבר כמה פעמים."
אינני שואלת כמה. מה זה חשוב? "אז את מתגוררת פה, במלון?"
"כשאני בתל אביב. בשבוע הבא אני צריכה לשהות בירושלים ושבוע לאחר מכן – בחיפה."
מה עושות? איך אני מגיעה אל... בהבזק של רגע, בלי לחשוב אפילו, הנפתי את ידי בצורה בלתי מבוקרת, מפילה את העוגה הישר אל חיקי המצפה לפורענות.
"אוי!" אני מיללת בחן, "הרסתי את החצאית!"
את קופצת מיד על רגלייך ובנימוס רב מקרבת מפית בנסיון לצמצם את הנזק. פנייך כה סמוכות אלי, אני יכולה לחוש את הבל פיך, מתוק מן העוגה שלך. שפתי עורגות לרפרף על עורפך. אני עוצמת לאט את עיני, שואפת בחשאי את ריח הבושם שלך. סקורפיו?
"אוקיי", את מביטה בי בסקרנות, כחוקרת, "אני מציעה שנעלה אלי לחדר ונוכל לשטוף את זה במים וסבון, אחרת ישאר כתם, לא כדאי."
אני מסכימה מיד. בחדר, אלוהים גדול. שם כבר אמצא דרך איך לטרוף אותך.

את מביאה לי חלוק. בחדר הרחצה אני מורידה את השמלה ושוטפת בשקדנות. כמה זמן יקח לזה להתיבש? מה אכפת לי? אני מקוה שאין לך התחייבויות קודמות. אולי יהיה לי מזל ויש לך ערב פנוי? לי? מזל? פני המפקפקות משתקפות בראי שמולי. למה לא? אני נוזפת בעצמי. קורה. אולי הגלגל יתהפך לי? אני מקוה. אבל היא נשואה! אני נרתעת. השתגעתי להתעסק עם אשה נשואה? בעצם, למה זה צריך להפריע לי? כולה חפוזון. לא משהו לכתוב עליו רומן. מעולם לא התעסקתי עם כושית. אומרים עליהן שהן מדהימות במיטה. הנה הזדמנות לבדוק מקרוב.
אני תולה את הבגד על הקולב ומקוה לטוב. את עומדת בגבך אלי ומביטה אל הנוף הנשקף מן החלון. מהורהרת? האם גם את חושבת, כמוני, על הצעד הבא?
"זהו. השארתי את זה להתיבש. תודה לך על אדיבותך!" אני מנומסת.
את מזמינה אותי לשבת. "רוצה לשתות משהו? אולי משהו לאכול? בעצם, אולי את ממהרת לאיזה מקום? אולי יש לך פגישה..." מבטך יוקד בתוכי.
"או, לא!" אני ממהרת לענות, "אין לי שום התחייבות הערב. אבל, אולי לך יש..." אלוהים, אנא, בבקשה, פְלִיז, סִילְווּפְלֶה, תְפַדָאל, פזָ'אלְסְטָה – לא!
"אה, לא", את עונה, "שום דבר חשוב."
"אוקיי." אני מרוצה מהמזל שלי.
"אז מה בנוגע לאוכל? יש להם פה סלטים וסנדוויצ'ים ממש טעימים. אפשר להזמין משרות החדרים ולאכול בזמן שהחצאית שלך תתיבש."
אני מסכימה במאור פנים. את מזמינה וזה נשמע טוב. הטלפון מצלצל. את עונה. אִשָתֵך. את מפנה אלי את גבך. אינני מעיזה לנשום. את בטח מקוה שלא אוציא הגה.
"וו'י, מה שֶרִי", את לוחשת לשפופרת ברכות. "מון אָמוּר, זֶ'ה לונְגִי אַ תְווָ'ה..."
זו מתגעגעת לאִשָתָהּ, אני מתרגמת לעצמי את המעט שאני יודעת בשפה הנפלאה ההיא. ומה אני עושה פה? אבל אינני יכולה ללכת עדיין. אינני יכולה להסתובב עם חצאית רטובה.
"זֶ'ה טֶם אוסִי. בּון נְוִו'י, מון אָמוּר". את שולחת אליה נשיקה. "אוקיי", את מתפנה אלי, "רוצה לשמוע קצת מוסיקה? יש לי פה דיסק עם מוסיקת העולם. מאוד מעניין."
"אני מכירה. יופי! המוסיקה באמת מעניינת. וגם יפה."
הצלילים הרכים עוטפים אותי ואני מנידה את רגלי לפי הקצב.
"רוצה לרקוד?" זרועותייך פרושות בהזמנה. את מושיטה אלי את ידך ואני אוחזת בה וקמה. אנחנו נעות לאט, מרוחקות קמעא זה מזו בצורה מנומסת.
נקישה בדלת. שרות החדרים הגיע. שרות החדרים מסדר את המגשים על השולחן ומניח אותנו לנפשנו. "נאכל?" את מציעה.
אני מהנהנת בראשי. מתיישבות. האוכל טעים, כמובטח. שתינו רעבות ובמשך דקות ארוכות טורפות בדממה, משתדלות להתגבר גם על הפירורים. אני מסיימת ראשונה. הצלחת שלי ריקה. לוגמת מהקפה בנחת. למרות מחאותי, את עורמת על צלחתי מכל טוב. אולי אני רזה לטעמך ואת מנסה לפטם אותי, חולף הרהור מטופש במוחי. עכשו גם הצלחת שלך ריקה ואת מתחילה לנקר עם המזלג שלך בצלחת שלי. ללא מחשבה, אני לוקחת את הצלחת שלך ומניחה במקומה את שלי.
"יהיה לך יותר קל לאכול מקרוב", אני מעירה.
את מחייכת. "גם אשָתי מחליפה את הצלחות כשאני מתחילה לאכול משלה", את אומרת בטבעיות.
"אהה", אני מהמהמת. מה היא צריכה להזכיר אותה? פתאום חולפת מחשבה במוחי, שהיא נראה כל כך נאיבית. אולי בכלל כל הענין הזה תמים? אולי היא הזמינה אותי אליה לחדר רק בשביל שאוכל לנקות את הכתם? זה ששתינו נשים, אין זה אומר שאנו אמורות לטרוף זו את זו. האם פני מסגירות את אכזבתי?
את קמה ובלי אומר מושיטה את ידך ומרחפת איתי בקלילות על פני החדר. גופי נצמד אל גופך, אני חשה את כמיהתך. מה זה, השיחה עם אשָתֵך עוררה אותך עד כדי כך? האם אינך יכולה להתאפק ומוכנה להשביע את תשוקתך איתי? או אולי את מהנשים האלו, שאוהבות את האשה שלהן, אך אינן מונעות מעצמן תענוגות כשההזדמנות נקראת על דרכן? מה זה משנה, אני אומרת לעצמי. אני צריכה אותה עכשו וכדאי שאפסיק עם הקשקושים ואתרכז במשימה.
את מניחה את ראשך על כתפי, שפתייך נוגעות-לא-נוגעות בלחיי. אני משתוקקת לחוש את לשונך בתוך פי. אני מטה את ראשי לאחור, מלטפת את עורפך. חשה איך לשונך מתגרה בשפתי, חולפת בקלילות, מסעירה את דמי. אני נחלצת בעדינות מתוך זרועותייך, משילה את החלוק מעלי, מבטי נעוץ בשדייך המתוקים. זה קורה לי, אני מזכירה לעצמי. זה קורה במציאות. אני לא חולמת.
אני מסירה את חולצתך. אחר, כפתור אחר כפתור, פורמת את הבד הרך. ידייך נצמדות אל שדי, לשות בעדינות את הפטמות המתוחות. תחתונַי ים. אוקיינוס. אני מסירה אותם, נלחצת אלייך. זוכרת כיצד סקרו אותך עיני המשתאות, עת קילפתי את בגדייך מעלייך, מחליקה יד מתפעלת על גופך המדהים?

אני מתעוררת. פנייך סמוכות אל שלי ועינייך זוהרות אלי בחשכה, מתבוננות בי בסקרנות. אני מחייכת אלייך בשמחה, מתמתחת בפינוק. את מחזירה לי חיוך, מקרבת את שפתייך. נחשול של תשוקה גואה שוב בגופי. את מעבירה את ידך באיטיות, שולחת זרמי חשמל בכל הצורה שלי. את זה אני צריכה, אני ממלמלת וגוחנת ללחוך אותך. אני שומעת את אנקתך. אז מה, חולף הרהור בראשי, מסתבר שהכושיות באמת לוהטות... אני יונקת את העסיס הניגר ממך. את שוכבת בפישוט אברים, מנסה לארגן את נשימתך. אני אוהבת לראות אשה סחוטה לאחר מעשה אהבה. מחייכת אל עצמי.
"מה את מחייכת?" את שואלת, שותלת את ידך במעמקי ירכי.
"טוב לי", אני עונה.
"גם לי. את מדהימה!"
"מממ..." אני? מדהימה? מה זה צריך להגיד? זה הפירוש שלה לנימוס שאחרי? אבל איזה אחרי! ידה בתוכי מעוררת אותי עד כלות חושי, עד כי בקושי אני מבחינה היכן אני נמצאת.
אנחנו מתקלחות. איננו מסירות את עינינו זו מזו. מתנגבות. את מציעה כוסית יין.
"אני צריכה ללכת, החצאית ודאי כבר הספיקה להתייבש." אין לי שום רצון לזוז מפה, אבל אי אפשר להתעלק על אשה נשואה.
"אמרת שאין לך פגישות הערב. אבל אולי יש ילדים... אשה... בעל..."
"אין כלום", אני ממהרת להשיב, "אני רווקה."
"בחורה יפה כמוך ורווקה?" עינייך בוערות בתמהון.
"קורה."
"אני לא מאמינה! זה לא יכול להיות."
"עובדה." אני עייפה. אין לי כוח לשאלות האלו. איזה קשר יש בין יופי לנישואין? האם לא צריך להיות קשר כלשהו בין חוכמה לנישואין, אם כבר? אולי אני לא כל כך חכמה כמו שאני חושבת שאני? הרי לא חבשתי את ספסלי האוניברסיטה כדי לתפוס כלה.
"אולי לא פגשת את האשה המתאימה לך." את מלטפת את פני ברוך. את כל כך חמודה! האם את האשה המתאימה לי? ואם כן, אז מה? את נשואה! את מצמידה אותי אלייך ושוב... כנראה שיותר מדי זמן הייתי בודדה...

בוקר. אני פוקחת את עיני אל החדר הזר. מישהי מזמזמת לחן עליז בחדר הרחצה. אני צריכה לשרותים. קמה. את מביטה בי דרך הראי, מחייכת. אני אוהבת אשה שמחייכת על הבוקר.
"בוקר טוב! איך ישנת?"
"בוקר אור! מצוין. ואת?"
שוב החיוך הזה שקורן בפנייך. שמאיר את חיי. איזה חיי? מה זה צריך להיות? השתגעתי? היא נשואה ואני לא יכולה לחלום עליה. אין שום סיכוי שנוכל לקשור את חיינו זו בזו. חוץ מזה, היא לא גרה פה. תודה לאל שהיא לא גרה פה! איך אפשר לעמוד בפני הפיתוי?
ארוחת בוקר. אני אוהבת אשה שמקפידה לפנות לעצמה את הזמן כדי לאכול בנחת. מביטה בשעון. שמונה. יש לי הרבה זמן. אספיק גם להגיע הביתה ולהחליף בגדים.
"מתי את צריכה להיות במשרד?"
"בעשר. יש לי עוד זמן."
"כן..." את מביטה בי במבט מהורהר. "מה את עושה היום?"
"עלי להיות בבית המשפט עד שתיים בערך ואחרי כן שוב במשרד עד חמש-שש. תלוי מתי אסיים את הפגישות שלי."
"ובערב? חשבתי להזמין אותך לארוחה."
אני מביטה בך במבט מצועף. מה זה, את מנסה להתחיל איתי? "אינני יודעת אם זה רעיון טוב." בדרך כלל לוקח לי זמן עד שמישהי מתחילה לחלחל לי לעצמות. איתך זה קרה בבום. פתאום כזה. אפילו לא היתה לי שהות להתכונן. אני מרגישה שאין לי הגנות נגדך.
"הֵי, מה קרה?"
"קרה?" אני מנסה להרויח זמן.
את נוטלת את פני בידייך, מקרבת את שפתייך, סוגרת על שלי. אני מלטפת את לחייך בלי שליטה. הכל נעלם לי. אין לי טיעונים יותר...
"אז איזה רעיון לא טוב הזכרת קודם?"
"את נשואה..." אני אומרת חסרת אונים. "אני לא יודעת מה לעשות עם זה..."
"גם אתמול הייתי נשואה, לא? נדמה לי שטיפלת במצב יפה מאוד."
חיוך מדושן עונג מתפשט על פני נגד רצוני. אנו נעות זו אל זו. אני אוהבת את הקינוח.

שבע בערב. בדרך כלל אני סחוטה לאחר יום מתיש כזה, אבל הערב, האדרנלין זורם בגופי. האם היא יודעת מה מצפה לה? את רואה, אהובתי, כבר אז הבנתי שנועדנו זו לזו. חבל רק שהעיתוי שלנו לא התאים.
את מקדמת את פני בנשיקות, לוקחת אותי איתך, מטיסה אותי אל העננים. ארוחת ערב מסודרת כבר לא היתה...
בימים הבאים נפגשנו בין עיסוק לעיסוק. תיאמנו לוחות זמנים. מזל שיש למשרד שלי לקוחות ברחבי הארץ... במשך שלושה שבועות של שכרון חושים מטריף לא ידעתי היכן אני נמצאת, מלבד זאת שאני מרחפת בכיוון הכללי של השמיים. חייכתי לאנשים בלי משים. הייתי מאוהבת. אני עדיין מאוהבת.

ואז, זה פתאום נגמר. העסקים שלך, הפגישות שלך. היית צריכה לחזור אל הארץ שלך, אל המשפחה שלך. הזמן שלנו הגיע לקצו. למה כל דבר טוב צריך להסתיים? ליויתי אותך למטוס. נצמדנו זו לזו ללא יכולת להפרד. נשארנו כך עד הקריאה האחרונה. כל כך קרובות היינו לחזור על עקבותינו ביחד... הבטחת לחזור במהרה. הבטחות-הבטחות, אמרתי לעצמי, בטוחה שלא אראה אותך שוב לעולם.
הגעתי הביתה כואבת את פרידתנו. תלשתי את בגדי, מפזרת אותם לכל עבר. נחפזתי להכנס אל בין הסדינים, משתוקקת להריח אותך בהם. כל אותו לילה, בין נמנום לערות, בין חלום למציאות, בין נשימה לנשימה, בין סערה לרגיעה, לחשתי את שמך, אוחזת את שברי גופי, מדמיינת אותך.
במשך שנתים תימרנו, תיחמנו, תיכססנו, תיחבלנו, התחכמנו, הפכנו עולמות כדי להיות זו עם זו. עזרת למשרד שלי לקשור קשרים עם ארצות חוץ כדי שאוכל לטוס לשם אחת לחודש לטפל בעסקים חדשים ולפגוש אותך, כמובן. לקוחותייך בארץ שמחו על טיפולך האינטנסיבי בהם. הסתדרנו.
מסתבר, שמצאנו את עצמנו. חשפתי את לבי בפנייך. פתחתי את עצמי לרווחה, ללא כל הגנות. לא חשבתי שעלי לנקוט באמצעי זהירות כלשהם. את היית הנשמה התאומה שלי. אותך חיפשתי כל חיי. את אהבת אותי. אך גם את אשָתֵך. לא עלה על דעתך להפרד ממנה. והיו הילדים. כשהכרנו, היית אם לשניים. במשך השנים נולד לכן ילדה נוספת. אהבת אותי, אך לא מנעת מעצמך להרחיב את משפחתך. אשָתֵך לא חשדה כלל בקיומי.
בוקר אחד התעוררתי וחשתי שחיי אינם חיים בלעדייך. הייתי כרוכה כל כך אחרייך, הפגישות החטופות כבר לא הספיקו לי. אני יודעת שאת קשורה למשפחה שלך, אבל מה איתי? אני לא נעשית צעירה יותר ויכול להיות שגם אני רוצה ילד באיזשהו שלב... נכון, לא כרגע, אם כי אני מבוססת כלכלית, אך בעוד שנה-שנתיים בהחלט ארצה להקים משפחה משלי.
מציצה אל המטבח. את עומדת ליד השיש, מוזגת לנו קפה במטרה להביאו למיטתנו. מברכות זו את זו בחיוך חם. אני מחליטה לבדוק את הדופק. "אני רוצה אותך לצדי, אהובתי. האם תהיי מוכנה לעבור לגור איתי?" שולחת את המלים ממעמקי לבי בתקוה כי ימצאו את לבך קשוב.
ידך קופאת באויר. "ממ... מה?" את ממלמלת בפיזור, בקושי מצליחה ליצב את הקומקום.
אני קרבה אלייך, מנסה לצמצם את המרחק בינינו ומלטפת את גבך. "אני רוצה שנהיה משפחה."
את שומטת בהפגנתיות את גבך ועוזבת את המטבח. גופי אינו מסוגל לזוז. מוחי מאובן. מבעד לערפל האופף אותי, אני שומעת רחשים מחדר השינה. רגלי נעות בקושי. מוצאת עצמי עומדת על הסף, גל כפור מתקשה על לבי. מזודתך מונחת על המיטה ואת מעמיסה לתוכה את בגדייך. עיני קפואות עלייך. אינני מסוגלת להוציא הגה.
אינך מביטה בי. את עסוקה בשלך ומתעלמת מקיומי. אני ניצבת בינך לבין המזודה, אולי זה יעצור בעדך. פנייך חתומות בנחישות. אני שולחת יד, נוגעת קלות בכתפך. גופך נמתח. אני מקרבת אלייך את פי. את מסיטה את פנייך. לחייך יבשה ושפתי פוגעות בצד הלא סימפטי שלך. הר של קרח מתגבהַ בינינו. אני מנסה להפשירך. מלטפת בתחינה. כנראה שאת עדיין מסוגלת להכיל אותי. את נשכבת על גבך, מניחה ללא אומר זרוע שחומה על מצחך, נכנעת. ידי האמונות יודעות אותך. חשה איך את בוערת, אוחזת בראשי בלהטך, שוכחת את עצמך. נשכבת לידך, מערסלת את ראשך בזרועותי. נרדמות.
אני התעוררתי, אבל את החלטת להמשיך לישון. במשך שלוש השנים הבאות התעלמת מקיומי לחלוטין. הפסקת להתקשר, לא ענית על הטלפונים שלי, על ההודעות שהשארתי לך, דממת אלחוט גמורה. בלב דואב אילצתי את עצמי להשלים עם העובדה שהברחתי אותך מעלי. שהפחדתי אותך. שנבהלת מכך שגם לי יש משאלות, שאולי רקמתי תוכניות לגבינו, מעבר לפגישות הבלתי מחייבות. שאולי נמאס לי להיות האשה האחרת, אליה את באה כשנוח. שמונחת לה בצד בשבילך, כמו רהיט, ואת משתמשת בה כשמתחשק לך. לא יכולתי לחשוב על סיבה אחרת. לא האמנתי שהאהבה שלך אלי נמוגה. לא הבנתי כיצד מאסת בי לאחר מערכת יחסים כל כך אינטנסיבית ובצורה פתאומית שכזו. מחקת אותי מחייך כאילו לא הייתי בהם מעולם.
הייתי פצועה. חבולה ממך. כאבתי מאוד. דמיינתי אותך בכל אשר פניתי. דמותך רדפה אותי ללא יכולת להרפות. התאבלתי על חסרונך בחיי. ניסיתי להתגבר עליך. לקח לי זמן. הרבה זמן. אבל לבסוף הצלחתי. נותרה בי צלקת ואני המשכתי עם חיי, יודעת שמשהו אבד בי. איבדתי את היכולת לאהוב לעומק, בצורה שלמה. איבדתי את התמימות. לא יכולתי יותר להרשות לאף אחת להכנס לי לנשמה, כפי שהנחתי לך. לא הייתי מסוגלת להקשר שוב אל אף אחת. גרמת לי להזהר מן הזולת.

אמש. יצאתי מן המעלית, פוסעת לכיוון דלת הדירה שלי ו... מה זה? פטה מורגנה? אני משפשפת את עיני. האם, למרות מה שחשבתי, לא הצלחתי להתגבר? האם עד כדי כך אני זקוקה לך, שאני שוב מתחילה לדמיין את בבואתך?
אבל לא! את עמדת שם, מחייכת אלי בהיסוס, גחליליות עינייך בוערות, נעוצות בעיני. אני בולעת בשקיקה את דמותך. בבת אחת שכחתי את הייסורים, את הלילות חסרי המנוח, את הבדידות הנואשת, הטיפוס על הקירות... רעדתי כעלה נידף. ראשי המה. צנחתי אל בין זרועותייך, חשה את הרעב הנורא בגופי ובנפשי.
אינני זוכרת כיצד הגענו לפה. כיצד נכנסנו פנימה. אני רק זוכרת נגיעות. את עורך עוטף, מחליק על פני גופי, את ההשתוקקות, הכמיהה, הערגה אלייך. את אי היכולת להתנתק זו מזו. מוחי התרוקן. שוב פרשתי את עצמי. שוב שכחתי להזהר. שוב לא נשמרתי לנפשי. שוב חילחלת אלי. שוב...
שביב של תקוה מהבהב בתוכי. פורשת את זרועותי לקראתך – ברוך שובך אלי. פיללתי כל כך שעזבת את משפחתך וחזרת אלי לתמיד...
אך לא. את פשוט התגעגעת אלי ורצית לחדש את הקשר כמקודם. חשבת שתוכל לקפוץ אלי בכל עת שיעלה הרצון מלפנייך. הסכמתי. האם יש לי ברירה? אני הרי האשה האחרת. אני זו...
ובכל זאת, כן, אני מקוה להזדקן איתך. איכשהו...