טבק

אתמול, יצאנו זוגתי האהובה ואני, לשוטט לנו באחד השווקים של קינגסטון אפון טמז, לונדון, השוק של יום שני, בתקוה למצוא מציאות. זוגתי ספונה לה במכונית ואני יוצאת להזין את המדחן. זוג יפנים, אולי קוראנים, בבגדי יום-יום (הם אינם תיירים, אלא מקומיים – רושם מוחי את המידע המועיל) חולף לידי, הגבר מרפרף בי מבט, אינו משתהה יותר מדי ועובר הלאה, דמותי אינה נחקקת באישוניו.
"אסקיוז מי", אני פונה אליו במבטא ישראלי למהדרין, לאחר שאני נוכחת לדעת שבלי משקפי הקריאה שלי, הטמונים בתיקי, אותו השארתי במכונית – אינני מסוגלת להבין מה רוצה ממני המדחן. טוב, רוצה כסף, זה ברור, אך באלו תנאים? "Can you please assist me?" הזוג עוצר, מביט בי במבט תוהה. " I can't read the machine. What do I have to do, how much money should I put in?" אני שולחת אליו את המבט חסר הישע של נקבה במצוקה, השמור עימי למקרים כאלה, הכוללים גם החלפת גלגל ברכב, כי למה להתלכלך, אם תמיד ימצא הזכר החש לעזרה כדי לחוש עליון? לי הרי לא אכפת לתת הרגשה טובה לזולת, העיקר שיעזור...
הלה משנס מותניו האיתנות, מבליט בחשיבות את גברותו וניגש ללמוד את סודות ההתקן. הוא מגרד את פדחתו, אשתו הכנועה, עומדת בנימוס מאחוריו, נבלעת ברקע, משתדלת לא לבלוט. לאחר עיון ולימוד מעמיקים בנבכי הוראות המכשיר, הוא חוזר וקורא את ההוראות בקול רם, למעני. המלים חולפות מעלי, לא נכנסות לי לתודעה. שפה זרה, לא שפת האם שלי.
"You see", מסביר האיש לאט ובאורך רוח בהבחינו בעיני הבוהות. "It says here, you should put two pound per hour, OK?"
אוקיי. אני מודה לו, משתוחחת אליו בקידה עמוקה כמנהג בני עמו, שולחת חיוך מתנצל אל זוגתו הסבלנית. זו מעקלת קלות את שפתיה. אני נפרדת בצער מ-4 פאונד למען חניה כחוק, מקוה ששעתיים יספיקו לנו.
חוזרת אל זוגתי. זו מדביקה את המדבקה בדבקות על חלון המכונית. פקח כי יגיע – לא ירשום לנו דו"ח חס ושלום. עדיף 4 פאונד על המאה המאיימים. מאחורי, משתקפת בחלון המכונית, חולפת לה צללית אשה, מתנהלת בכבדות, גוררת רגל אחר רגל, לאט-לאט. תודעתי אינה מקדישה לה תשומת לב, תוך שניה אני שוכחת את קיומה.
אמנם האויר עומד והרוח אינה נושבת וגם הגשם המובטח טרם החל לזרזף על ראשינו (זה החל לרדת אחר הצהרים ובכל עוזו), אך היה קרררררר! טרם צאתי מהבית, השכלתי ועדיתי כסיות מצמר וכובע תואם שכיסה את אוזני הקופאות בדרך כלל, איני שועה להערת זוגתי שאראֵה מוזרה, כי "האנגלים אינם חובשים כובע בתקופה הזו, אלא כשממש קר וזה לא נחשב קור". מה אכפת לי מהאנגלים הללו, האוזניים שלי חשובות לי מאוד, ודאי שיותר מאשר מה יחשבו עלי הזרים הללו.
אנו פוסעות מעדנות, שלובות זרוע (למרות כובע הצמר שעל ראשי), בציפיה לבלות בנעימים ברננת המשמוש והרכישה. "מסכנה", לוחשת לי זוגתי הרחומה למראה האלמונית הזוחלת עקב בצד אגודל, "ודאי היה לה שבץ, ראי איך היא גוררת את חצי גופה." בזוית עינַי העסוקות בלתפוש את הנוף במצלמתי, אני קולטת את האשה הכחושה, הלבושה בחולצה דקה ובמכנסיים חומים מכותנה עדינה.
אני נדה בראשי. זו עצרה, סבה לאט על צדה, הטילה את מעילה על חומת האבן הקרה, הנמוכה, והתישבה לצדו, בחיבור שבין המדרכה ושיחי הפטל שמאחור.

"קרע-קרע", קורא בקול עורב שחור גדול ונוחת לידה, רוקע ברגליו כמצפה למנחה. כנראה מכרות ותיקות.
אנו מתקרבות, מצלמתי מתקתקת. העורב פורח, נוסק מעלה ומוצא מקלט על עמוד פנס מהגבוהים שבסביבה. עינינו נפגשות. האשה מחייכת אלינו מתוך נימוס, שפתיה לאות. בנחת, היא מוציאה מאנשהו גפרורים, קופסת טבק מוארכת, צבעה הזהוב דהוי, ונייר מגולגל, מסדרת אותם לפניה בקפידה, כולה מרוכזת. אני מתבוננת בידיה. אצבעותיה החשופות משחקות בחומר במין מומחיות.
"קרררררר!" אני מקוננת לזוגתי. זו מחייכת אלי ונוזפת בי בקנטרנות חביבה על שעזבתי למענה את ארצי החמה ובאתי אל המקום הלח והעגום הזה דוקא בתקופה הזו. האשה זוקפת את אוזניה, משהה את תנועותיה ומרימה אלינו את ראשה בסקרנות. "היא מישראל", חשה זוגתי להבהיר לאלמונית את קינתי, מתעלמת מהוראות הבטחון לשוהים בחו"ל שלא הגיעו עדיה. אני מקוה בכל לבי שהלה אינה מחבלת בפוטנציה ולא תשלוף עלי סכין מרצחת. אין לי כוח לקרבות רחוב, בעיקר לא בקור המקפיא הזה.
"או, ישראל", מושכת המקומית את מלותיה, משאירה אותן לקפוא באויר הקר. אין לי מושג מה היא חושבת. נימת קולה לא הסגירה כלום. לפחות לא התנפלה עלי לכלותני.
אנחנו ממשיכות בדרכנו, מניחות את העלומה לעיסוקה. השוק קורץ לי, אני בטוחה שאמצא שם את אשר חשקה נפשי ובעיקר מציאוֹת. לא מצאתי. זוגתי מסבירה שהמיתון, ה-recession בלשונה, משפיע על טיב הסחורה המוצגת. שוק בסך הכל. חיפשתי זול, מציאוֹת, מזכרות מאנגליה, אך נאדה, שום דבר. לא חיפשתי איכות, אך גם לא ציפיתי לבררה. בשוק הכרמל שלנו יש סחורה הרבה יותר טובה. די התאכזבתי.

שעתיים מאוחר יותר, רגלינו לאות. גשם דק, טורדני, מתחיל לרדת, מאיים להרטיב לי את המצלמה. אני מחזירה אותה לנרתיקה. הצילומים להיום תמו. אנו ממהרות לשוב למכונית. העורב השחור מתרוצץ בבהילות אנה ואנה, מעביר מבטו מאיתנו אל הכביש כמבקש הסבר, עיניו מנסות להבין את שהן רואות: אמבולנס דומֵם באמצע הרחוב, אורותיו מהבהבים באזהרה, מעמיס אל קרביו פלסטיק רכוס.
קופסא מיותמת פוערת לוע מושחר בקצוות, על שיח הפטל מתבדרים ברוח אניצי טבק.
 

הגירסא המקוצרת:
אתמול, יצאנו לשוטט לנו באחד השווקים של קינגסטון, לונדון (הדיווח המלא הועלה למעלה). נפרדנו בצער מ-4 פאונד למען חניה כחוק ובעודנו פוסעות מעדנות בציפיה לבלות בנעימים ברננת המשמוש והרכישה, קלטה עינינו אשה דקיקה המתישבת לה על האבן הקרה, בחיבור שבין המדרכה ושיחי הפטל שמאחור. בנחת, היא הוציאה מאנשהו קופסת טבק, נייר מגולגל, אצבעותיה החשופות (היה קרררררר! אני עדיתי כסיות מצמר וכובע תואם) משחקות בחומר.
שעתיים מאוחר יותר, אמבולנס דומֵם באמצע הרחוב, אורותיו מהבהבים באזהרה, מעמיס אל קרביו פלסטיק רכוס.
קופסא מיותמת פוערת לוע מושחר בקצוות, על שיח הפטל מתבדרים ברוח אניצי טבק.