אל תאשימו אותנו, אנשים –
איננו שייכות לכאן.
אך חולפות בנתיבי הזמן,
אורחות-פורחות ללא שורשים.
פעם, בתקופה העתיקה, שפך ג'ימס בראון את בני מעיו וצרח מעל כל במה שזהו עולמו של הגבר. לקח קצת זמן עד שהנשים התאוששו מהמתקפה וננה שרי ניסתה להחזיר לו מנה אחת אפיים, כשהכריזה בשיר משלה על עולם הנשים. כמובן שעולמו של הגבר תואר כעולם של שליט ובו הנשים הן חיות המחמד שלו ואילו עולמה של האשה היה מלא יסורים, כאבים, השפלות ועוד כהנה מרעין בישין שנפלו עלינו. ככה זה היה – כמו פינג-פונג היו צצים להם מעת לעת זמרים וזמרות וכל אחד משך לכיוון שלו. עד עצם היום הזה. שום דבר לא השתנה בענין הזה: הגברים מצהירים בעוז השכם והערב שזהו עולמם והנשים קמות ומצייצות מדי פעם כדי להזכיר שגם להם חלק בעולם הזה, אפילו שזה החלק הפחות נחשב.
נכון שקיים חופש פולחן וישנם פלגים מפלגים שונים, אך בבסיס, בשורשים, העולם שאנו מכירות נחלק לשני גושים עיקריים: נשים וגברים. יותר נכון יהיה לומר – גברים ונשים, כי הגברים שולטים והנשים משתרכות אחריהם כדי להחזיק להם. מלידה, יש לכל מין מסלול חיים משלו: הבנים נשלחים ללמוד ולהתחנך ברוח הגברית שסמליה הם: מנהיגות, אגרסיביות ונטילת שליטה, כלומר: מ.א.ן. עבור הבנות נבנה מערך לימודי שנקרא "אשה" וסמליו הם: אהבה, שלוה והסתגלות. אתה יכול להיות הומוסקסואל, אך אתה עדיין גבר (אם לא כרתת את הענפים עליהם צמחה אישיותך), כך, שבהגיעך לבגרות, אתה נשלח אל המשמר הלאומי כדי לתרגל את כל מה שהתחנכת על פיו, כלומר: לשחק במלחמה, לנהל עולמות, למלא תפקידי מפתח וכו'. לנשים, הכניסה למשמר הלאומי אסורה בתכלית האיסור ואין מתפלחות. גם פרוטקציה לא תועיל להן. מדענים קדומים הגיעו למסקנה שהרחם שלהן רגישה מדי לפעילות מבצעית ודורות על גבי דורות המשיכו לחזק דעה זו. משום כך, כל המערך החינוכי שלהן מכוון להועיל לחברה בדרכים אחרות. משום כך, כאשר הן יוצאות אל החיים, מבחר המשרות העומד לרשותן מצומצם למדי. משום כך, מצבן הכלכלי על הזנב. משום כך, רק מי שהתברכה בידי זהב וכשרון מלידה להחזיק בצורה הנכונה והמתאימה – יכולה לעשות הון ממתת שמיים זו.
לא זכינו, אורלי ואני. מה לעשות שנולדנו עם שתי ידיים שמאליות? לא נותרה לנו ברירה, אלא לדאוג זו לזו, כפי שנאלצות לעשות שמונה עשר אחוזים מן האוכלוסיה שהגורל יצר אותן בדמותה בת האלמוות של סאפפו. לכן איננו נמנות עם עתירות ההכנסה. גם כך, אין אשה יכולה לצבור הון כמו גבר. בשל השתייכותם לגזע הקשוח והיותם בעלי הרכיב החיוני, נפתחות בפניהם הדלתות בכל אשר יפנו. מותר להם לעבוד ככל העולה על רוחם וכמה שעומד להם כוחם או חשקם. שעות העבודה הרבות מניבות להם שכר נאה מאוד וגם הזדמנויות פז לקידום. אנחנו נאלצות להסתפק בכל עבודה המוצעת לנו ובמשכורת החודשית הקצובה. על קידום וקבלת תפקידי ניהול אין לנו מה לחלום. מגיל צעיר מאוד הכניסו לנו לראש שמיליונריות לא נהיה. השלמנו עם כך. וכי יש לנו ברירה? עדיף לחיות בשקט ובשלוה ולא לעורר מהומות. אנו יודעות היטב מה עלה בגורלן של אלו שניסו למחות נגד כיוון חייהן. אורלי ואני רוצות לעבור בשלום את משוכת החיים ולזכות להזדקן ביחד. זו שאיפה לא קלה כלל.
האגדה מספרת שפעם, לפני הרבה מאוד שנים, קמה אשה אחת וניסתה לשנות סדרי בראשית. מיד התיצב מאחוריה גדוד מסור של תומכות ובעידודו היא הגישה בקשה להתנדב למשמר הלאומי. כדי שרחמה לא תעמוד לה לרועץ, החליטה לתרום אותה לטובת אשה חסרה. אך למרות זאת, פסלה אותה ועדת הקבלה. התירוץ היה שהניתוח הוריד לה את הפרופיל הרפואי. היא עתרה לבג"ץ, אך גם שם לא מצאה תרופה. למרות גל המחאות וההפגנות – השופטים לא מיהרו לשום מקום. עניינה נסחב ונסחב ולולא לחש מישהו באוזנה מה שלחש – יתכן והיתה מגיעה לזקנה מופלגת ועדיין היו דנים בעניינה. מאיפה, לעזאזל, אשיג את הרכיב הזה? שאלה את עצמה חזור ושאול. אני לא מכירה אף אחד נורמלי שיסכים לוותר על הרכיב שלו. רחם אפשר להשכיר, לשכור, לכרות, להשתיל – זו בסך הכל רחם. איך אמר לי המנתח – רחם נועד בשביל להביא שני דברים: ילדים וצרות. ילדים אינך רוצה וגם לא צרות. טוב את עושה שאת נפטרת ממנו. אני לא יכולה להבין מדוע מכנים רחם בלשון זכר, זה אבר נשי, לא? אמרה לעצמה במרירות. אנטי-פמיניסטים שכמותם! כמו שגם לשדיים מתיחסים בלשון זכר ואני אוהבת אותן בלשון נקבה – רכות, חמימות, טעימות...
היא התאמצה, השתדלה ואפילו ירקה דם – אך את הרכיב החיוני היא לא הצליחה להשיג. אף אחד לא היה בלתי שפוי עד כדי ויתור על מקור חייו. גם לא היה לה מה לחלום על מלאי הרכיבים המלאכותיים – אלה נועדו אך ורק לשעת חירום – כאשר חס וחלילה נגרמת תאונה לרכיב המקורי. החוק החמיר מאוד באיסורו להשתמש ברכיבים המלאכותיים לצרכים אחרים ואיש לא היה מוכן להסתכן בלעבור עליו. לאחר עשר שנות מאבק, לא היה לה מוצא אלא להרים ידיים. והיא הרימה. כל אלה שנהו אחריה, עשו כמוה. אחת-אחת הן נעלמו אל תוך תהום הנשיה, מותירות אחריהן את האגדה, כמו שובל של ערפל.
האגדה עוברת מפה לאוזן. אין לי מושג על כמה דורות היא כבר הספיקה להפיל את חִתִיתָהּ ולהותיר את אזהרתה, אבל עלינו רישומה ניכר היטב. עובדה: אנחנו שקטות, צייתניות, הולכות בתלם ומתרכזות בפינה שלנו. כמו שרוצים אותנו.
אנחנו אך חלפנו כאן,
בהחלט רק עברנו אורח.
יותר לא נשוב לכאן,
אורחות-פורחות ללא שורשים.
|
| +- הוסף תגובה חדשה | | תגובות:
|  בטעינה... |
|
|
|
