היא עמדה בשדרה

היא עמדה בשדרה, מחכה, מצפה, ממתינה, מיחלת.
החלומות שלה היו מורכבים מדברים טובים, אף פעם לא רעים. אשה אופטימית. חלומות טיבם להתנפץ.
שלשום פנתה אליה מישהי באתר הכרויות לנשים, מעבירה מסרים חיוביים. האם זו הבדידות? הכמיהה? הצורך?
שתיהן עברו את גיל המשחקים, שתיהן בשלות, חוו דבר או שניים בחייהן, שתיהן מעוניינות.
חם. הביל. השדרה מנענעת עציה לקצב הרוח הקלה. שמלתה נצמדת אל גֵוָהּ, שולֶיהָ התכלכלת נכרכים סביב שוקיה החטובים, השחומים.
מבטה הכהה מרצד, חוקר את העוברים והשבים. מעולם לא אהבה את העיר האפורה, ההומה, הצפופה הזו. ודאי יש סיבה לאיחור שלה. לא סימן טוב. אולי הציצה בי בהחבא ומה שראתה לא מצא חן בעיניה? לפחות היתה מצלצלת להודיע, אולי אף להתנצל. נו, באמת, מה אני מדמיינת? התנצלות אינה נמצאת במילון ההתנהלות שלהן. הישראליות האלה! אין בהן אף טיפת נימוס. רק ישירות, גסות, אותה הן מכנות "פתיחות". ארץ מקשיחה יושביה, יושבותיה...
היתה להן שיחה אחת ארוכה. היה קליק מיידי. רקע כל כך שונה, כמעט מנוגד. מן הסתם הפכים נמשכים. נמשכות. קולה בטלפון רך, נעים, האוזן שלי אהבה. איך זה במציאוּת?
איך נֵרָאֵה בעוד שנה מעכשו? אור נרות רך, מביטות באהבה זו בעיני זו? נעות בתשוקה זו בתוך זו? רגליים יחפות פוסעות מעדנות על חול חמים, גלים מתגלגלים, מותירים שובל קצף עדין, לבן? אדוות מנצנצות בחמדה, זוהרות אל השמש השוקעת באופק? מה אנחנו יודעות? מה ילד יום?
היא עמדה בשדרה, תוהה, מקוה...