פרידה, זכרון, הנצחה

איך נפרדות מאהבת חיינו? איך שומרות על הזכרון, על הזכרונות? איך לזכור?
לפעמים, כשאנו מעלות את תחושותינו בכתב על הנייר או באיזשהו אמצעי משחרר אחר, אנחנו יכולות למצוא מעין נחמה פורתא, שאהבתנו אמנם הלכה לעולמה, אך לא מתה ונשארה בלבנו. יש את האמרה הזו של "ללכת הלאה". אישית, אף פעם לא ידעתי לעשות כן. איך אפשר ללכת הלאה מאהבה? גם כשאין ברירה ואת צריכה לתת לאהובתך ללכת לדרכה, אין זה אומר שזכרה לא נשאר בקרבך, בלבך שאהב, שעדיין אוהב, כמֵהַ ורוצה. גם כשאת חווה אהבה חדשה.
אף פעם לא הבנתי איך אהבה יכולה למות. איך רגשות שגאו, ששצפו, שמילאו אותך, אתכן – נמוגו פתאום? לי זה אף פעם לא קרה. כשאני אוהבת – זה לא נמוג לי, גם לא לאחר זמן רב. עם השנים, מה שמתעמעם זה הכאב של ההחמצה, של הדברים שיכלו להיות בין שתינו, של הכמיהה שהלואי והפרידה לא היתה מתרחשת.
אפשר לעבור הלאה, אפשר לאהוב שוב ושוב ושוב בלי לפגום בזכר האהבות הקודמות. מותר לנו להמשיך לאהוב, אף שהאהבה הלכה לה למקום אחר, גם אם זה לעולם שכולו טוב.
תהא נשמת אהבתנו צרורה בצרור החיים.