רביעי, ט"ז באדר ב' התשס"ג 20.3.03
יום הולדתי ה-49 לפי התאריך העברי
פוקחת את עיני. מקדמת בשמחה יום מבורך נוסף איתך. אח... אהבה מתוקה שלי. אני מסתכלת עלייך, איך את יוצאת מן המקלחת, עירומה, קורצת לעברי ונפנית למרוח את גופך בקרם הריחני. עוקבת בעיני ורואה איך את מתחילה להעטות את בגדייך ולאט-לאט לובשת את מסכַת המנהלת. מאשה רכה, מתוקה – האשה שאני כל כך אוהבת, שמתפתלת איתי בלילות, גונחת באוזני בלהט ובכניעה והשולטת בי באצבעותיה המכשפות – את הופכת לנגד מבטי המעריץ למנהלת קשוחה, בעלת שפת גוף תקיפה, בוטחת. אני אומרת לך עד כמה אני מעריצה אותך ומביעה את הנאתי ממה שעיני רואות. את מוחמאת, יודעת שהדברים אמיתיים ויוצאים מהלב.
יורדת למטבח. השולחן ערוך וחגיגי. זר ורדים מהגינה שלנו מקשט, נותן את ריחו. את מחייכת אלי ושרה לי "Happy birthday to you". אני לא יודעת את נפשי. את נפלאה! את פשוט נפלאה ורגישה ויודעת את נפשי. יודעת שאני נוהגת לציין את יום הולדתי לפי התאריך העברי. את יודעת אותי. אני נופלת לתוך זרועותייך ולא זזה. רוצה להשאר בתוכן לנצח.
את הודפת אותי בעדינות ומורה לי לשבת. גם ככה הרגליים רועדות לי. מתישבת. את גוחנת אלי ומושיטה לי קופסא מצופה בקטיפה אדומה. אני פותחת ונשמתי נעתקת. צמד טבעות מוכסף מונח בתוכה. "I want to spend the rest of my life with you", את אומרת לי. גם אני. לא בכדי נשלחנו זו אל חייה של זו.
מלאכת מחשבת, טבעות האירוסין הללו. שתי נשים מסוללות זו בזו וביניהן חרותות המלים הנפלאות ביותר בעולם: "אהובתי, זוגתי, אישָתי – נפלאה אהבתך". ובפנים, תאריך פגישתנו: ששי, א' בטבת התשס"ג, נר שמיני של חנוכה, 6.12.02.
שבת שובה, ח' בתשרי התשס"ד 4.10.03
הפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה
תכננו להפגש אחר הצהרים עם הילדים והנכדים במסעדה כדי לחגוג את יום הולדתו ה-29 של ארז, בכורך. שבת לפני צום יום כיפור. את מתכננת לצום, כמנהגך. לי אין כוונה כזו. חושבת כיצד אוכל להקל על צומך ומשתפת אותך בלבטַי. את מרגיעה אותי שהצום אינו אמור להיות קל, משום שמטרתו לענות את הנשמה. כדי להקל עלי, את מציעה שאוכל בעת שתשהי בבית הכנסת. את רואה את הפליאה בעיני וממהרת להסביר שאין בדעתך להכריחני לכלום, גם לא לבקר בבית הכנסת, אף כי בהחלט היית שמחה לוא הצטרפתי אלייך לשם. אני אוהבת אותך כל כך! את יודעת כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, נכון, אהובתי?
יורדות אל שפת הים. שבת חמימה, נעימה. רחש האדוה ממלא אותנו עדנה, נחת. ידך האוחזת בידי משלחת בי רטטים. את משהה פסיעתנו ומביטה עמוק בעיני. זרועותייך נכרכות סביבי ואני שוקעת לתוכן, אהבתך עוטפת אותי. מעולם לא חשתי חמימות כזו. שלמות. ודאות. נשיקתך... מעולם לא ידעתי חמדה כזו.
פיצוץ נורא מחריש את אוזנינו. נדמה כי האדמה סביבנו רועדת, אך אלה רגלינו המסרבות לשאת אותנו ואנו קורסות על החול המתערבל. שביבים נישאים באויר, מקשים על הנשימה. עשן סמיך מיתמר משרידי המקום בו היינו אמורות להתכנס על טפינו בעוד זמן קצר.
קמות. מנערות את בגדינו. את מביטה בי בדאגה. קשה לי להשתלט על הרעד שאחז בי. את מחבקת אותי, נוסכת את אהבתך. אחר, מזדקפת, מניחה ידייך על כתפַי ואומרת בקולך הרגוע שאנחנו בסדר ומודה לא-לוקימה על כך. אני לא ממש, אך סומכת עלייך, שואבת ממך כוח. נחלקות בתפקידים: את מתקשרת למרפאה שלך ומארגנת את צוותי החרום. אני מתקשרת לילדים לבדוק היכן הם. בקול הלום, רועד, אני מדווחת להם על שארע ומפנה אותם לביתנו.
סירנות מצווחות, רעמי הצופרים. את שואלת אם אני בסדר. אני לא, אך נפרדת ממך ושמה פעמי לכיוון ביתנו. פסיעותי כבדות, כמו נוצקו רגלי בבטון. מביטה לאחור. רואה את דמותך הנחפזת לסייע. ג'ס הרחומה. שלי.
שבת, א' בטבת התשס"ד, נר שמיני של חנוכה 26.12.03
ג'ס מציעה לי נישואין
אנחנו שנה ביחד. אני מודה לא-לוקימה על שהשפיעה עלי מחסדיה ושלחה לי אותך, המאירה את ימי והממתיקה את לילותי.
כל הבוקר רוחשת תכונה בחצרנו. הבית כמרקחה. ילדינו התיצבו בהרכב מלא, שלך גם על נשותיהם וטפם. את סבתא. אני טרם זכיתי, אך ודאי לא ירחק היום וזה יגיע, כפי שנהגת לומר: "
Here's something for you to look forward to". את מצמידה לי את נכדייך ושולחת אותי מהבית בהוראה מפורשת לא לשוב בטרם תחלוף שעה תמימה. אני מתעלמת מהצחקוקים ומהמבטים רבי המשמעות הנשלחים לעברי ומצייתת לך, אלופת בְּשֵלוּתִי.
מקץ שעה, אני מקבצת את הטף ונכנסת הביתה. המולה, צחוקים, כיף. שונה מהשקט היומיומי של שתינו לבד. שחף, בכורי, יחד עם ארז בכורך, נעמדים לצדנו, משקיטים את ההמולה ומרימים כוסית לחיינו. כל השבט מצטרף ומאחל לנו חיים מאושרים לנצח זו בחיק זו. איל שלך ולירן וסער שלי ניגשים ומחבקים את שתינו בחום. דמעות עולות בעיני. את נושקת לי והחבר'ה מוחאים כפיים. היין מזמזם לי בראש.
ואז... שוב דממה. אפרת שלך מושיטה לך את הקופסא שהכנת לנו. את מרימה את המכסה ומציגה בפני את הטבעות התואמות.
"האם תינשאי לי, אהובתי?" את שואלת. נדמה לי שהכל עצרו את נשימתם. האם חששו שמא אסרב לאהבת חיי?
"ודאי!" אני עונה בקול צרוד משמחה, חיוך מאושר מתפשט לי על הפנים משן לשן.
"הרי את מקודשת לי, נשמתי", את אומרת ועונדת את הטבעת המוזהבת על אמתי, שוזרת אותנו זו בזו. "רוצה לחיות איתך לנצח."
הפעם, תורה של אלה שלך להושיט לי את הקופסא. אני שולפת את הטבעת שנותרה בה. "הרי את מקודשת לי בפני א-לוקימה וקהל העדים הזה", אני מאלתרת ועונדת לך, אִישָתִי, את החישוק הזהוב לאות ולעדות על אהבתי העזה אלייך.
שוב מחיאות כפיים. הנכדים מצטרפים בחדוה ושואלים על שום מה הצהלה. "סבתא והאשה שלה, שרון, מתחתנות", נישאת התשובה מכל עבר. לא פעם, לא פעמיים, אלא כמה וכמה. תשובה לכל נכד ונכדה לחוד. אשד ואדוה אוחזות זו בזו ויוצאות במחול. "סבתא והאשה שלה, שרון, מתחתנות", הן מזמרות, סוחפות איתן את יובל ואת גל.
ראשון, י"ד באב התשס"ד 1.8.04
7 בבוקר. ערב ט"ו באב, חג המחולות. המונות בנות ישראל תצאנה הערב לכרמים לצוד זו את זו. גם אנחנו תכננו לצאת ולרקוד את הלילה זו בזרועות זו. אנחנו יחד כבר 21 חודשים נפלאים. אוהבת אותך כל כך!
נוסעות לבית החולים, לשמוע את תוצאות הבדיקות שלך. את יושבת לצדי, מכונסת בעצמך. אני מגששת אל ידך ומחזיקה אותה כל זמן הנסיעה.
כל השבת דיברנו על החתונה שלנו. את קנדית במקור ומותר לך להתחתן שם עם אשה. איתי. הזמנת אותי לארץ ינקותך כדי להתחתן איתי גם שם. הפעם, בצורה רשמית. אנו חוככות בדעתנו בנושא התאריך המתאים והרעיון שאת מציעה, מפתיע אותי (כתמיד) ביצירתיות שבו. איזה תאריך מושלם יותר מאשר מלאת שנתיים לפגישתנו ושנה לנישואינו בפני צאצאינו? מנוי וגמור איתנו: יום שלישי, פעמיים כי טוב, ב' בטבת התשס"ה, נר שמיני של חנוכה, 14.12.04.
את מציעה להזמין את הילדים ובני ביתם. וכמובן גם את הורייך המתגוררים עדיין בארץ ההיא. הזדמנות למפגש משפחתי מלא. תכננו מה תלבשי. מה אלבש אני. בענייני לבוש אני לא כלום. בורה לגמרי וסומכת עלייך לחלוטין. לא בא לי על שמלת החתונה המסורתית. גם לך לא. את מביעה יהבך שבמהלך הזמן נמצא לנו משהו.
הדרך עמוסת פקקים. המכונית מזדחלת. מנחשת מה מתחולל בקרבך. הלואי וזה יהיה לא כלום, אני מתפללת בלבי. הלואי, א-לוקימתנו האדירות, אנא, עשי משהו! הניחי לג'סיקה ולי לחיות את חיינו בשלוה. אנא!
הרופאה מביטה בנו באהדה. אחר, מניחה על השולחן את משקפיה. מבטה מתמקד בך. בקול רך היא מבשרת שהתוצאות חד משמעיות, שזה סרטן אלים מאוד המתפשט במהירות וצריך להתחיל מיד בטיפולים כדי לנסות ולעכב את אחיזתו בך.
מעבירה מבטי ממוצא פיה אלייך. את מביטה בה בשלוה. רק שפתך התחתונה רוטטת מעט כשאת שואלת אותה: "
How much time do I have?" א-לוקימה!!! מה כמה זמן? כל החיים עוד לפנינו! יחד! כל החיים! מוחי נאטם. רוצה לעצור את המציאות ולרוץ. לא יודעת לאן. לקחת אותך מפה ולנוס מהבשורה המרה הזו. מהרגע הנורא הזה.
את מניחה את ידך הרכה על כתפי, משעינה עליה את לחיֵך ומלכסנת מבט דרוך אל הרופאה. זו מחזירה לך מבט חמור. "אי אפשר לדעת", היא לואטת מלים משופשפות, מתחמקות. "הכל בידי שמיים. אנחנו לא אלוהים".
מביטה עלייך, אשה מתוקה שלי, איך את אוחזת בהגה בידיים בוטחות. את מציצה אלי להרף עין וממצמצת נשיקה. "
You must be strong, my love", את אומרת לי. אני?
strong? לא ממש... את שולחת יד ומלטפת את לחיי. ידך הרכה, ג'ס, ידך המתוקה.
ראשון, ט"ו בכסלו התשס"ה 28.11.04
הקירות הלבנים סוגרים עלינו. את "פרסונל" ומקבלת חדר לעצמך. מביטה בך, אשה שלי ולבי יוצא אלייך. בארבעת החודשים האחרונים ירדת פלאים במשקלך, גופך הצטמק מהכאבים ומהטיפולים ועכשו את צל של עצמך. ג'ס... ג'ס... נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים אחרות. מי יתן אני תחתייך.
הרופאה הכירורגית נכנסת ומסבירה את הסבריה. את מהנהנת בראשך. בתור "פרסונל" את מבינה את המונחים הרפואיים בהם הלעיטה את חלל החדר. אוזני ערלות. מה שאני מצליחה לקלוט, זה שהניתוח יתבצע מחר "על הבוקר", ימשך כ-3 שעות ובעזרת א-לוקימה יצליח ואהבת חיי תתעורר לחיים חדשים, אם כי שאולים. זאת אומרת, אם יצליחו לנקות הכל ולא ימְצְאו גרורות.
שלישי, ב' בטבת התשס"ה 14.12.04
נר שמיני של חנוכה
סגריר. השמיים בוכים איתנו. ארז אומר עלייך קדיש. קולו רועד, עוצר בקרבו את היגון. מביטה בתלולית העפר הנושאת עליה את השלט המציין את שמך, אהובתי: ג'סיקה הר פז. שרון וג'סיקה הר פז, אני ממלמלת לעצמי את שנכתב על דלת ביתנו מאז צֵרפת לשמך את שמי. אפרת ואלה עומדות לצדי, מחבקות בחום. אני מהדקת את אחיזתי בהן ונוסכת את כל הכוח שנותר בי כדי לחזקן.
במהלך החנוכה שהו אצלנו הנכדים ובכל ערב הדלקנו נרות ועשינו "שמייח". הנרות הלכו והתווספו. את הלכת ודעכת. אמש, היינו בהרכב מלא – כולנו התכנסנו בקן שלנו והדלקנו את הנר השביעי. בקול רפה ליוית את שירתנו. העברת את מבטך סביב, מתעכבת על כל אחת ואחד, כנפרדת לשלום. את מחבקת אותי, אני מאמצת אותך אלי. חשה את גופך ההופך רפוי. עינייך נסוגות ממני. את נשמטת מחיי.
תם ונשלם. הקהל מתחיל להתפזר. רוית וגילי ניגשות אלי ושואלות אם לא עדיף שאוותר הערב ולא אעלה לשידור. אני מעדיפה לשדר.
נורית מסיעה אותי הביתה ומציעה להשאר איתי כדי שלא אעביר את הלילה בגפי. הילדים טורחים סביבי ומנסים להקל. אני משחררת אותם לחייהם. מעדיפה להיות לבד איתך, ג'סי.
שעת השידור קְרֵבה. גילי מתקשרת ושואלת אם אני בסדר. קולי כמעט ונחנק. מנסה להתעשת ומבקשת ממנה להעביר לרוית את בקשתי לא לשאול לשלומי, אם אינה מעוניינת שאפרוץ בבכי בשידור חי. אני עולה לשידור. מדליקה את הנר השמיני, שרה את ברכת הדלקת הנרות. רוית, גילי וכל מי שבאולפן איתן, עונות לי "אמן". פוצחת ב"מעוז צור" והן מצטרפות אלי. אוירה שמחה, עליזה, אוירת חג נישאת על גלי האתר אל אוזני המאזינים. אף אחד לא צריך לדעת שבליל אמש איבדתי אותך, אהובתי, זוגתי, אישָתי, משוש חיי. ממשיכה ומספרת את הסיפור שהכנתי על רונית. השידור מסתיים בשלום. הקו מהאולפן מתנתק ואני נשארת פה, לבד, עם הדממה. איתך.
מה אפשר לומר על אשה בת 51 שהלכה לעולמה, האשה שלי, שאהבתי?
שהיתה יפה ומוכשרת ומדהימה, שהאירה את ימי והמתיקה את לילותי, שאהבה לצחוק ולגרום לי אושר, שעטפה אותי באהבתה, שהותירה אותי בגפי ושהשביעה אותי להמשיך בחיי.
בטעינה...
