לפני הרבה מאוד זמן... כמה זה הרבה מאוד? לפני שנולדתי? לפני שהורי נולדו? לפני הוריהם? הורי הוריהם? זמן זה דבר יחסי. הבה נסגור על הזמן של טרם בריאת העולם, כשרוח הקודש ריחפה על פני המים, אנחנו לא היינו או אולי היינו, אך במצבי צבירה אחרים מאלה המוכרים לנו, וחושך שרר על פני התהום. כנראה שגם כוכבים לא היו אז.
דממה דקה שרתה על הכל. לא היו ציפורים, אז גם לא היתה מוזיקה. אם היינו מתאמצות (אלה שחוו את מצב הצבירה ההוא), אפשר היה לשמוע קצת "בְּלוּ-בְּלוּ" חרישי שפלטו החורים השחורים עת היו בולעים אל קִרבָּם את מה/מי שלא השכילו להשמר לנפשם והתקרבו אליהם יותר מדי. אני מניחה, שמקץ ימים, כשדברים החלו לקבל צורה ושמות, היו הקולות הללו ההשראה לקרוא לצבע המים (כ-blue הראשון) ולזה של השמים (בתור ה-blue השני) בשמם הלועזי.
ואז, פתאום, בעטיָם של תהליכים שרק סטיבן הוקינג ועמיתיו מסוגלים אולי להבין, הרעימה א-לוקימה בקולה המתגלגל, עוקר ההרים וציוותה על המפץ הגדול. כמובן שה"בום!" שהתרחש, אותו אני כותבת פה, אינו מתחיל אפילו להתקרב למה שהיה במציאות. איך כותבין את ה"בום!" הזה בצורה שתבטא החרשת אוזניים?
וא-לוקימתנו האדירות בראה את היקום, שנקרא כך על שם זו שקוממתהו = י' קום. ויהי ערב ויהי בוקר וזה נראה לא רע, אפילו טוב.
זמן רב מאוד לאחר מכן, הוסיפו איזושהי נקודה בין המלים, קראו לה דוט ונוצר האינטרנט, הא-לוהים החדשים של הזמן המודרני עתיר האלקטרוניקה. אחר כך החליטו בני האדם שגם להם מגיע יד ורגל בדבר הזה (הרי בני האדם נודעים בנטייתם לדחוף את אפם לכל חור) והוסיפו אותיות בנוסף ל-קום, גם כדי לגוון, שיהיה מעניין יותר...
אמנם, זה קֵרֵב וירטואלית בין אנשים, אך העולם לא השתנה – לא זה עליו אנחנו, בני האדם, מתגוררים וככל הנראה גם לא היקום כולו. טרם יצרנו קשר עם יצורים תבוניים, לפחות ברמה שלנו, כדי שנוכל לתקשר. עזבו את החייזרים – בטפשותם התהומית, הורגים אותם הממונים עלינו, במקום לתקשר איתם ובכך חוסמים לנו את הדרך אליהם, להכיר מה שמחוץ לקופסא שלנו.
לאן מועדות פנינו מִפֹּה, מהעידן הזה? לא ידוע לי, אם כי התחושה שלי אינה מבשרת טובות. חוצמזה, כדי שלא יגידו עלי שאני שוטה, אני נמנעת מלהתנבא.
יש לכן רעיונות?