בא לכן לטעום?
הקדמה

מעשה הכתיבה, כפי שאני חווה זאת, אינו מצריך הרבה "מחשבה תחילה". זה תהליך יצירתי ברובו שעל חלק לא מועט ממנו, אין לי, ככותב, שליטה. היא עולה מתוכי מבלי שתתבקש. כמו אשה יפה, הנחשקת על ידי גברים רבים, תבחר היא את אהובהּ ותבוא ותלך לה לכשתרצה.
לטעמי, נחלקת הסיפורת (Fiction) לשניים, אם לוקחים את תגובת הקורא לתוכן, כמדד:
א. "כך גם אני הרגשתי/ראיתי". הקורא מזדהה עם מצב ו/או תמונה המתוארים בסיפור מאחר וגם הוא חווה אותם בצורה קרובה בחייו. הקורא מוצא תמיכה למצבו ו/או לנסיונו האישי ומקבל אישור שאלה אינם חריגים וקורים גם לאחרים. כך הוא הופך לחבר בקהילה הרואה תמונות באותם הצבעים כמוהו ושומעת מוזיקה בהרמוניות אותן גם הוא אוהב. זה מחמם את הלב ומקנה לתוכן חשיבות מעל ומעבר להנאות אחרות שבקריאה.
ב. "מעולם לא ראיתי את הדברים בצורה כזו בעבר". זו נקודת מבט של קורא המוכן ואוהב להחשף לזויות חדשות, לפעמים בלתי צפויות, של החיים, אך כפי שאחרים רואים אותן. גם אם אינו מזדהה איתן בהכרח, הרי שהרמת המסך, מאחוריו מסתתרים נופים ורגשות שלא היו מוכרים לו עד אז, גורמת לו דגדוג מהנה באזורים לא ממופים עדיין של המוח.

אני מאחל לעצמי שקוראַי יבואו מהקבוצה השניה, משום שאלה מקנים לדמיוני ולנוצה הפרטית שלי את החופש לכתוב לפי ראות עיני ולא לפי ציפיות הקורא. יתכן ובזאת אני מחטיא לטעמו של חלק גדול מהקוראים, אך מאידך, כמחבר, אני מקבל הזדמנות לסייר במקומות שלא בהכרח טיילתי בהם בעבר. יחד עם הקורא, אני מתפעל ממקומות וממצבים חדשים המופיעים על מצג המחשב שלי ועל הדף בספר אותו יֹאחַז בידו, ומתנהל ביניהם בעיניים פקוחות לרווחה של ילד סקרן הפוגש בהם לראשונה בחייו.

זה המקום גם להודות לכל מי שעודדו אותי לכתוב ספר זה:
בראשונה, לשתי נשים בחיי, מלאני ומריטה, שהיו הקוראות/ שומעות הראשונות של סיפורַי, אותם קראתי באוזניהן – בתרגום סימולטני מהעברית של כתב היד, לגרמנית של האוזן. פרצי צחוקיהן, הברק בעיניהן ותגובותיהן, וגם אם אולי המשוחדות מעט, חיזקו בי את האמונה שימָצאו גם אחרים שיהנו מפרי עטי.
תודה מיוחדת לעורכת, שרון הר פז, שעידודה והערכתה, כאשת מקצוע שאינה תלויה בדבר, למה שהעליתי על הכתב, הפכה למנוע שדחף אותי להוסיף ולכתוב.

ברלין, חודש ינואר של שנת 2010
 
נכון שבא לכן לטעום?