אור ואורלי

קיוויתי. ציפיתי. נכספתי. השתוקקתי אליך. לא ידעתי מה את חושבת. האם גם את רוצה אותי, כפי שאני רוצה אותך? מי יודעת לקרוא מחשבות? את היית בשבילי עולם שלם. עולם חדש, שלא הכרתי. שלא חשבתי שאי פעם אכיר. אשה מיוחדת.
נפגשנו בבית קפה הומה אדם. ישבתי לי בפינה הקבועה שלי, מנסה למלא נייר חלק במלים בשביל הטור בעיתון. ההמולה מסביב לא הפריעה לי כלל להתרכז. לזה כבר התרגלתי. היה זה משהו אחר. כרסמה בי תחושה, שמשהו עומד להתרחש בחיי. מין כמיהה לא מוסברת עמדה באויר. אולי בגלל העשן הסמיך, אולי בגלל המאמצים לאטום את אוזני לסביבה, לא שמעתי אותך בהתחלה. בהיתי בנייר, מנסה לאחות את דעתי המפוזרת. צריך להתרכז, אמרתי לעצמי, אחרת זה לא ילך. הגרון שלי היה יבש. הושטתי יד לכוס ו... אחזתי באויר. מה זה? לפני רגע הדבר הזה עמד פה בשקט. לאן הלכה ה...? הרמתי את מבטי ואת עמדת שם, אוחזת בכוס שלי ומחייכת.
שלום, אמרת ואני לא יכולתי להוציא הגה. הלשון נדבקה לי לחיך ולא רצתה לזוז. נימוס זה לא הצד החזק שלך, הא? אמרת בחביבות, מניחה יד רכה על כתפי. צמרמורת מתוקה עברה לי בכל הגוף וקיוויתי שבחסות האפלולית לא תוכלי להבחין שהסמקתי. הכרחתי את עצמי להתעשת. זה לא זה, לחשתי ככל שיכולתי, פשוט... הגרון שלי יבש. התכופפת וקירבת את הכוס אל שפתי. לגמתי ממנה, מנסה בכל כוחי ליצב את הרעד שאחז בי. לא כל כך ידעתי איך "לאכול" אותך. מעולם לא קרה לי, שאשה זרה תיקח לי את הכוס ואחרי דקה תשקה אותי, שדיה גלויים מול פני, ידה מונחת בשלוה על עורפי. דמיינתי ליטוף? השתדלתי לשתות לאט, שלא יטפטף לי על החולצה. לא נעים.
זהו? שאלת, פנייך סמוכות אל שלי, להביא לך עוד? זה בסדר, עניתי, אני בסדר עכשו, תודה. איזה בסדר! כל הגוף שלי השתולל. לא יכולתי להתיק את מבטי ממחשופך. אפשר לעזור במשהו? ניסיתי להתעשת. רציתי לדעת, אם לא יפריע לך, שאשב ליד השולחן שלך. הכל דחוס פה. אכפת לך? אם היה לי אכפת? איך לא? מעולם לא חשתי כך בפגישה ראשונה עם אשה. מעולם, שום אשה לא גרמה לי לכזו תחושה בגוף. הצצתי בך בהחבא. התישבת לך בנחת על הכסא שלצדי, מתרווחת לך.
אכפת לך אם אעשן? המלים הסתננו דרך שפתייך האוחזות בסיגריה, בעוד ידייך מקרבות אליה את הגפרור הדלוק. היה אכפת לי, אז מה? הייתי בתקופת גמילה ודי הפריע לי לשאוף עשן של אחרים, אבל לא רציתי להבריח אותך. מעשנת, אמרתי לעצמי, לא בריא. הורדתי שוב את ראשי אל הנייר. יש תקוה שאגמור עוד הלילה את הטור הזה? אין צורך לשים לב אלי, אמרת, עינייך הכהות זוהרות אלי כשתי גחליליות, אינני רוצה להפריע. חייכתי. אולי אינך רוצה, אבל כבר עשית את זה. כל הצורה שלי משתוללת חופשי, הלב שלי פועם בקצב הטם-טם. אני בטראנס שלם. כל החושים שלי עומדים בהיכון לקלוט אותך. הנה, הבושם שלך אופף אותי. האף שלי לא שבע... העיניים שלי, במקום להיות צמודות אל הנייר, זזות כל הזמן לכיוון שלך ונדבקות אלייך כשאינך מסתכלת. הגוף שלי, כמו היה לו רצון משל עצמו, ער ורוצה אותך. המוח שלי מפוזר... להירגע. להירגע! אחרת, זה לא ילך.
אני הולכת להביא עוד שתיה, רוצה גם? אולי משהו לנשנש? הושטתי לך שטר של 50 ₪. הייתי רוצה סנדוויץ' ומיץ תפוזים, תודה רבה, אילצתי את המלים לצאת לי מהפה. את הרי לא יכולה לנחש מה אני רוצה. לוא יכולת לקרוא את המחשבות שלי... אלוהים, זה לא קרה לי עם אף אשה!
בבקשה! את פותחת בעדינות את היד שלי ושמה בתוכה את העודף. מי חשב אי פעם, שאעז לסגור על אצבעות של אשה זרה... את משאירה את ידך בתוך ידי ואני, במבוכה, מנסה לסגת. נעים להרגיש יד של אשה, אה? את לא מרפה. במעלה זרועי העור הופך ברווזי. את מעבירה ליטוף על פני הגבשושיות, מחייכת אל עצמך. קלטת אותי? הכסא ואני הופכים ישות אחת. קוסמת זרה נוגעת בי ומחוללת בי פלאים. התחתונים שלי נרטבים. כדאי שארוץ לשירותים להתרענן.
את מניחה לי להימלט על נפשי. את יודעת שאחזור אלייך. הראי מחזיר לי מבט. הפנים שלי עגבניה. אם ארטיב אותן, זה יעבור לי? מעולם... טוב, הבנתי – אף אשה לא עשתה לי את זה עד היום. אז מה אני עושה עם זה? להענות? ללכת עם זה? מה? הראי לא מוכן לענות לי. הפה שלי מתעקל בחיוך מהוסס. האם אעז?
מה קורה איתך? הכל בסדר? עינייך הדואגות סמוכות לשלי. האם את יכולה לשמוע את הלב שלי? המבט שלי דבוק אל השפתיים שלך. הן כה קרובות. כה מזמינות... הייתי רוצה עכשו לרפרף עליהן בעדינות. לחוש אותן. אותך. את מביטה בי. כבלי כישופייך ממסמרים אותי אל מקומי. את מקרבת את הכסא שלך אלי. הברכיים שלך נוגעות בשלי. לזוז? אין סיכוי. אי אפשר. הגוף שלי משותק לגמרי.
איך קוראים לך? את שואלת. ואני, כמתוך חלום, עונה: לי? אור. שם יפה, את אומרת, רוצה לדעת איך קוראים לי? כן, אני עונה בקושי. הצרידות בגרון מכאיבה לי. אני אורלי. אור ואורלי. נחמד, נכון? כן, נחמד... השפתיים שלך יבשות כל כך, את מעירה ומקרבת את לשונך. פני נתונות בתוך ידייך. הנשימה שלי מתקצרת. השפתיים שלי רוטטות, נסגרות בתשוקה על הלשון שלך, אינן מסוגלות להרפות. הרכות הזאת... היתה נשיקה???
מזמן שכחתי מהעולם. אז לא יהיה טור למחר. העולם לא יתמוטט. גם לא העיתון. אני גרה קרוב לכאן, את לוחשת לי, רוצה לבוא לראות את הדירה שלי? בטח שרוצה. את יכולה להוביל אותי לכל מקום שרק תרצי. אני בידייך. וגם את בידי. רואה אותן אוחזות במותנייך, מלטפות, חשות אותך, לא מסוגלות להתנתק...
בבקשה, את עומדת בצד הדלת ומזמינה אותי פנימה. נכנסתי. צעדים קטנים, מהוססים. הרגליים בקושי נשמעות לי. את סוגרת את הדלת ופונה אלי. זרועותייך נכרכות סביבי. זרועותי סביבך. חיבוק. שפתי תרות אחר שפתייך. אני בתוך חלום... רוצה להתרחץ? חם, לא? את שואלת. אוקיי, אני עונה. המים במקלחת זורמים בנחת. את מעבירה את ידייך על גווי, מעסה בעדינות. נעים לי בגוף. את מסובבת אותי אלייך. ידי על שדייך, מלטפות, כפותיהן חשות איך הפטמות שלך מתקשות. גם שלי. ידי מחליקה לאט, שוקעת בגופך. עוד, את לוחשת לי ונצמדת קרוב-קרוב. לשוני נעה על פטמותייך. טעים לי. ואז... האנחה שיוצאת לך מהגוף... כמו מתנה.
את לוקחת אותי למיטה. הגוף שלי כמה אלייך. מעולם לא חשבתי שאפשר להרגיש תשוקה כזאת אל אשה. את זורמת אלי. אני אלייך. את לומדת את גופי. אני מפקידה נפשי בידייך, נעה לפי הקצב שאת מכתיבה. מעולם, אף אשה לא עשתה לי כל כך טוב...